שערי תשובה לרבינו יונה
שער ראשון:
פתח קישור ◄◄ יג יד טו
באור התשובה ועיקריה
ה. הַשֵּׁנִית, כִּי הַשּׁוֹנֶה בְחֶטְאוֹ, תְּשׁוּבָתוֹ קָשָׁה, כִּי נַעֲשָׂה לוֹ הַחֵטְא כְּהֶתֵּר, וּבָזֶה כָּבְדָה מְאֹד חַטָּאתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג, ה) הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל. בֵּאוּר וַתּוּכָל, כִּי הָרָעוֹת נַעֲשׂוֹת לָךְ כְּהֶתֵּר וּכְדָבָר שֶׁהוּא בִיכָלְתֵּךְ ובִרְשׁוּתֵךְ, מִלְּשׁוֹן (דברים יב, יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, שֶׁתַּרְגוּמוֹ, לֵית לָךְ רְשׁוּ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו, ב) כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָהּ, נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל אִישׁ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָהּ, כִּי מִכָּאן וְאֵילֵךְ אִם יַחְשׁוֹב לַעֲשׂוֹת הָעֲבֵרָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה מִצְטָרֶפֶת לְמַעֲשֶׂה, וְעָלָיו נֶאֱמַר (ירמיה ו, יט) הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם:
ה והטעם השנית שהעוון האחרון גדול יותר מהעוון הראשון הוא: כי השונה –חוזר. בחטאו – על אותו החטא תשובתו קשה – יהיה לו קשה להתאנח להצטער לדאוג ולבכות על חטאו. כי נעשה לו החטא – בפעם השנייה. כהיתר – כדבר המותר ואינו ירא לעשותו אע"פ שבתוך תוכו הוא יודע כי רעים דרכיו יחפש תירוצים לעצמו ויחשיב זאת לכל היותר כחומרא וחסידות. ובזה – שהחוטא מתרגל לחטוא שוב ושוב באותו העוון, אין ליבו מרגיש את גדולת העוון. אע"פ שבשכלו הוא יודע שזה איסור ודין גמור, כמו לדוגמא מה שגזרו חז"ל (שלחן ערוך או"ח סימן תקס, ג) שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם ושאסור לשומעם מפני החורבן, ואנשים עוברים על כך דבר יום ביומו, אע"פ שאינם טועמים הנאה בעבירה, ולכך עונשם חמור יותר ממזיד, דבמזיד אחז"ל [עיין ברכות לב א] בטענות הרשעים בראת יצה"ר בראת גיהנם, אבל כשנעשה לו כהיתר ענשו קשה יותר שכבר פסק כח היצה"ר, ונחשב שעושה כן להכעיס (פנים יפות בראשית יח, כ) כבדה מאד חטאתו – כי מתעלם הוא במזיד מהעבירה ואף עושה אותה בלי שום התעוררות וצורך, וגם לא חושש מהעונש, ונפשו לא נותנת לו להצטער על כך וודאי שלא מרגיש שצריך לעשות תשובה. ומימלא אינו שב מדרכו לעולם. ואין מספיקין בידו לעשות תשובה כדאיתא בסוף יומא [פז א] דכיון ששנה באולתו נעשה לו כהיתר אין הקב"ה חפץ בו (פנים יפות שמות כא, ה) כמו שנאמר (ירמיה ג, ה): "הנה – ה' אומר לעם ישראל דברת - בפיך ואמרת: "לא נבוא עוד אל הַשֵּׁם" כלומר לא נשוב בתשובה ותעשי הרעות - ואותה הרעה תעשי ולא תתני לב לשוב ותוכל" – ובאמת נִצַּחְת אותי בזה והיה לך את האפשרות והיכולת להחזיק ברעתך ולמרוד בי. ביאור "ותוכל" כי הרעות – החטאים. נעשות לך כהיתר וכדבר שהוא ביכלתך וברשותך, מלשון: "לא תוכל לאכול בשעריך" (דברים יב, יז), שתרגומו: לית לך רשו. - אינך רשאי לאכול, ולפ"ז יתפרש הפסוק "ותעשי הרעות ותוכל" אחרי שעשית חטאים, אתה כביכול רשאי ויש לך רשות לעשות כן. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין מ, א): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – וחזר עליה שנית. נעשית לו כהיתר - ר"ל שיצה"ר כבר אינו מסיתו, ולכן אין לו הנאה בעבירה כבפעם הראשונה ונעשה רצון האדם לעשות רע גמור. וזו היא המטרה האמיתית של היצר, להגיע לכך שהאדם ימרוד בהַשֵּׁם בלי הסתה כדי להשחיתו מהעוה"ב. (עיין בפנים יפות בראשית ב, ז) ועוד כיון שמכיר בחטאו וגם אומר מותר והוא, נקרא ל"ץ, והרמז לזה שאותיות למ"ד צדי"ק הוא רומז שלָמַד שהיא עבירה, וסובר שהוא צדיק ואדם זה קשה תשובתו, שאפילו על פתחה של גיהנם אינו חוזר, כי לדעתו אין בו חטא (פנים יפות בראשית כה, לא) ונקראים גם "חטאים" שהוא יותר חמור מ"רשעים", כמ"ש בתחלת תהלים (פנים יפות בראשית לז, כח) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין מ, א.) על איש שעבר עבירה ושנה בה, כי מכאן ואילך – כלומר אחרי הפעם השניה. אם יחשוב לעשות העבירה ונאנס – ואפי' לא נאנס אלא לא הוצרך לה ולא עשאה, מחשבתו הרעה מצטרפת למעשה, - ונענש עליה כאילו עשאה ממש. ועליו נאמר (ירמיהו ו, יט): "הנה אנכי מביא רעה - עונש אל העם הזה - בעבור פרי – כלומר המקטרג שנולד ממחשבותם". ולתוספת באור אני אביא את לשון הגמ' (שם): מחשבה רעה - כלומר אדם שחשב איך לעשות עבירה. אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה – אם נאנס ולא עשאה, אע"פ שהַשֵּׁם חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת ויודע שכן היתה כוונתו, דאין הבורא מעניש על הרצון בלבד דשמא לפני המעשה היה מתחרט וחוזר בו שנאמר: (תהלים סו) "אָוֶן - דבר שאינו הגון. אִם רָאִיתִי בְלִבִּי - כלומר, אפילו אם ראיתי בלבי דבר שאינו הגון לעשותו, ואעפ"י שבשביל הַשֵּׁם זה כאילו הוצאתיו בשפתי. לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי" - לא שמע אותו. כלומר, לא חשׁבוֹ לי לעון, שהמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ואלא מה אני מקים (ירמיהו ו) "הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי - גמול ושכר. מַחְשְׁבוֹתָם" – דמשמע שהַשֵּׁם מצרף מחשבה למעשה, וזה סותר לפסוק הקודם, עולא אמר: - הפסוק "פרי מחשבותם" מדבר על מי שעובר ושונה, כי כשחוזר ומהרהר לעשות את העבירה, מצטרפת מחשבתו למעשה, ואפי' אם לא יעשה אותה, אין חזרתו לשם שמים אלא שלא הוצרך לה, (רש"י) כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר – וכיון שנעשית לו כהיתר ודאי אם לא היה נאנס שהיה עושה זאת ולכן הקב"ה מצרפה למעשה. עכ"ל הגמ'.
