שערי תשובה לרבינו יונה
שער ראשון:
פתח קישור ◄◄ יח יט
באור התשובה ועיקריה
ח. וְרָאֹה רָאִינוּ כִּי רַבּוּ עֲוֹנוֹת הַדּוֹר עַל זֹאת, כִּי יֵשׁ אֲנָשִׁים רַבִּים מְקַבְּלִים עַל נַפְשָׁם לְהִזָּהֵר מֵעֲבֵרוֹת יְדוּעוֹת, וְכָל יְמֵי חַיֵּיהֶם אֵינָם נִזְהָרִים בָּהֶן, אֲבָל הֵן אֶצְלָם כְּהֶתֵּר. וְאִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹהֲגִים כֵּן רַק עַל עֲבֵרָה אַחַת, חֹלִי רָע הוּא בְּנַפְשָׁם, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ, אַף כִּי נוֹהֲגִים כֵּן עַל אַזְהָרוֹת רַבּוֹת, וּבָהֵנָּה מִן הַחֲמוּרוֹת, כְּמוֹ שְׁבוּעַת חִנָּם וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת עַצְמוֹ בַּשֵּׁם, וְהַזְכָּרַת שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ בְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר אוֹ בְּיָדַיִם לֹא נְקִיּוֹת, וְהַעְלָמַת עַיִן מִן הֶעָנִי וְלָשׁוֹן הָרָע וְשִׂנְאַת חִנָּם וְגַבְהוּת הַלֵּב, וּנְתִינַת חִתִּית, וְהִסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת וּבִטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּן וְרַבּוֹת כָּאֵלֶּה. כָּתַבְנוּ מִקְצָתָן אֵצֶל בְּנֵי הַדּוֹר לְהַזְכִּירָם וּלְהַזְהִירָם. וְכֵן רָאוּי לְכָל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה לִכְתּוֹב בִּמְגִלַּת סֵפֶר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נִכְשְׁלוּ בָהֶם וְהַמִּצְוֹת אֲשֶׁר קִצְּרוּ בְקִיּוּמָן, וְלִקְרֹא בְּסֵפֶר זִכְרוֹנוֹתָם בְּכָל יוֹם:
ח וראה ראינו כי רבו עונות הדור על זאת, - ואעפ"כ אין זו סיבה להיתר כמש"כ רבינו יונה באגרת התשובה הובא לעיל אות ו' שבכלל הפורק עול, האומר אקיים כל התורה זולתי אחת מן המצות לפי שאין נזהרין בה אנשי מקומי, ע"ש. כי יש אנשים רבים – שיודעים חומר העבירות ולכן מקבלים על נפשם להזהר מעבירות ידועות, ואעפ"כ כל ימי חייהם אינם נזהרים בהן, - מחמת הרגלם בהם, ושוכח שיש בזה איסור. אבל הן אצלם כהיתר, ואילו לא היו נוהגים כן רק על עבירה אחת, חלי רע הוא בנפשם כאשר בארנו, - באות הקודמת, שנחשב לעבירות חלוקות אף כי נוהגים - לעבור על אזהרות – מצות לא תעשה. רבות, וכהנה - ומהם מן החמורות, כמו שבועת חנם - ואסור להשבע חנם אף על פי שהוא נשבע על אמת כמש"כ רבינו (שער ג אות מה), ובעונותינו הרבים רוב העולם נכשלים בזה שנשבעים אפילו אם אינו מחוייב שבועה בתוך המשא ומתן, נשבע ואומר כה יעזרני ה', וכבר ידוע שזה הוא כנשבע בשם, ולפעמים אפילו כשמדבר דברים בטלים עם חבירו ואומר דבר שקר כדי לאמת דבריו אומר גם כן כה יעזרני ה' לפי שכבר הרגיל לשונו בכך, ועל זה ידוו כל הדוויים (חיי אדם כלל קמ"ג סעיף טו), ואין להאריך יותר בחומר השבועה ובחומר המזכיר שם שמים לבטלה כי זה ידוע ומפורסם. ואורך גלות זה יוכיח כי יספיק עוון זה לבד לאורך גלות החל הזה מצד ההרגל המצוי על לשוננו כי שם שמים שגור בפה כל איש מישראל לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו, ועל כל עבירות שבין אדם לחבירו יש דין למטה ובעוון פלילי זה לית דין ולית דיין (כלי יקר שמות כ, ו) ואמרו ז"ל [במ"ר כב, א] אלף עיירות היו לו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועת אמת, כלומר שהיו נשבעים לעשות זה וקיימוהו, מפני שהיו יכולים לעשות בלא שבועה. ומקלל את חבירו - ואסור לאדם לקלל חברו שנ' לא תקלל חרש ר"ל לא תקלל מי שאינו עושה מעשה שיהיה ראוי לקלל בשבילו אבל הוא חרש באותו דבר או את עצמו - כגון שאמר "שאלהים יעניש אותי אם אני משקר" ואסור לו לקלל עצמו שנ' השמר לך ושמור נפשך מאד דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכדר' אבין, דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת (שבועות ל"ו א') בשם – המיוחד של הקב"ה, והשמות שקוראים הגוים להקדוש ברוך הוא הם בכלל הכנויין. (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו, ג) והזכרת שם שמים לבטלה – ויזהר אדם שלא יזכיר את השם לבטלה, שנאמר (דברים י' כ') את ה' אלקיך תירא, ופירשו רז"ל בסדר קדשים (תמורה ד, א) כי בא הכתוב הזה להזהיר שלא יזכיר אדם שם שמים לבטלה (ה"ר יונה באגרת התשובה) והעושים כן אין בהם יראת שמים דכתיב "זרחה לכם יראי שמי", אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה (נדרים ח ב), ואמרו רבותינו כל המוציא שם שמים לבטלה נעקר מן העולם (פסיקתא זוטרתא בראשית פרק א) או במקום שאינו טהור או בידים לא נקיות, - ואפי' להרהר במצב זה, אסור משום והי' מחניך קדוש, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות כה ב), כי בכלל האזהרה הזאת, כי בהגותנו בתורת הַשֵּׁם יתברך ובדברנו בתפלה לפניו, יהיה מחננו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר. לכן נצטוינו בזה להזכיר שם שמים בקדושה ולעסוק בדברי תורה ותפלה בקדושה, ושלא להזכיר שם שמים ודברי תורה אם הוא ערום, או אם יש אדם ערום כנגדו. וכן הוזהרנו שיהיה המקום נקי, כמו שנאמר "וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך", וכל שכן כי הוא מוזהר שלא להזכיר שם שמים אם אין ידיו נקיות, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה "כי דבר ה' בזה" זה המדבר דברי תורה במבואות המטונפות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, "יהב חכמתא לחכימין" מפני כי חכמים מכבדים את התורה ועוסקים בה בקדושה, ואלו נתנה לטפשים היו מדברים בדברי תורה במבואות המטונפות. (ה"ר יונה שער ג אות מד), ועליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו כדאיתא בגמ' (ברכות כד, ב) והעלמת עין מן העני, - ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות סח א) כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודת כוכבים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט ש"א קלד) כי נקרא צר העין בליעל, וכן כתוב "אל איש הבליעל הזה" על נבל, שהיה צר עין, (ה"ר יונה שער ג' סז), וכתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז) וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם. ולשון הרע, - ומנין אזהרה למספר לשון הרע ולמקבל לשון הרע ת"ל לא תשא לא תשיא (מכילתא דרשב"י פרק כג) וכעין זה בגמ': אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר לכלב תשלכון אתו וכתוב אחריו "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" וקרי ביה לא תָּשִׂיא. (פסחים, קיח, א), ועובר נמי משום "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" דתני רבי ישמעאל לא תלך רכיל בעמך, זו רכילות לשון הרע (ירושלמי פאה פרק א ה"א) ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - כאילו כפר בעיקר, שנאמר: "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ" ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו, ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות עד לשמים, ואמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע. ראוי לסוקלו באבן, ועליו אומר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא': "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ כו' אֹתוֹ לֹא אוּכָל" אל תקרי "אֹתוֹ" אלא "אִתּוֹ" לא אוכל. ואומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, ותנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו, ב), ואמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנאמר "גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר" (תענית ז, ב), וא"ר ירמיה בר אבא, כת מספרי לשון הרע אין מקבלת פני שכינה, דכתיב: "לֹא יְגֻרְךָ רָע", לא יגור במגורך רע (סוטה מב, א) רבי אלעזר ברבי יוסי אומר: "אסכרה (מחלת הדיפטריה: חיידק הגורם לדלקת בלוע תוך כדי יצירת קרום, אשר חוסם את נתיבי האוויר, וגורם לחנק. החיידק תחילה תוקף את שריר הלב ומערכת העצבים וגורם אף לשיתוק.) באה לעולם על לשון הרע, ולמה מכה זו מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה?, אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך, פה גומר". (שבת לג, ב) ושנאת חנם, - שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו, ושונאו. ושמח במפלתו של חבירו, ומפני שהעון חמור מאד החמיר בו הכתוב בלאו ואמר (ויקרא יט) לא תשנא את אחיך בלבבך, וידוע כי בעון מדה זו חרב בית שני שכן דרשו חז"ל, מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים לא חרב אלא מפני שהיתה בו שנאת חנם. ושקול הוא כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים (יומא ט, ב) רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם, מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים. (שבת לב, ב) וצועקין ישראל ואין עונה להן ובוכין ואין קולם נשמע וגוזרים צום יושבין ומתפלשין בעפר ומתכסין שקין ומורידין דמעות כנחלי מים ובוכין מגדולים ועד קטנים ואינן נשמעים, וכל כך למה, מפני שנאת חנם שהוא קשה מלפני הקב"ה מכל עונות וחטאים שבעולם. (פתרון תורה פרשת האזינו עמוד 322), שנאת חנם גורם ליֵרָקוֹן (שבת לג, א) והוא חולי ששמו גלניצ"ה Jaundice (רש"י ברכות כה) כלומר מחלות הצהבת למינהם, ומראה על זהום כללי של הגוף, הרס מוגבר של תאי דם אדומים, חסימה של דרכי המרה, זהום של הכבד וכיוצ"ב, הוא הגורם העיקרי היום להשתלת כבד, וגורם ליותר ממליון מקרי מוות בשנה)
וגבהות הלב, - גבהות הלב מציין שעובר הגבול בחפצו ותשוקותיו, והוא מה שאדם חושב ומחזיק את עצמו בדרגה ומעלה יֶתֶר שְׂאֵת ממה שהוא באמת, וזה הוא שורש כל המדות רעות, והוא תועבה אצל ה' כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב, למשל מי שחושב שהוא ראוי להיות כאחד מגדולי הדור, עובר גבול התשוקה, ואינו יודע שמי שאינו ראוי לכבוד ולוקחה בע"כ היא לו לבוז, (ע"פ מלבי"ם) והחטא בא בסיבת גבהות הלב, כמו שכתוב (דברים ח, יד) 'ורם לבבך ושכחת' וכו' ונתינת חתתו – נתינת פחד כגון מי שמונה להיות פרנס על הציבור (כגון ר"מ ומשגיח בישיבה, רב ישוב ראש עיר שוטר וכיוצא, על כל דבר שממנין את האדם מקרי פרנס לאותו דבר), ומנצל את תפקידו להשתרר על אלו שתחתיו שלא לש"ש אלא כוונתו לכבד עצמו, שישרתוהו ויהיה לו מזה טובה או הנאה כל שהיא שלא לצורך העניין ולטובת הזולת אלא לניצוח וגאוה. ומטיל אימה יתירה ואמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם (ראש השנה יז, א) והנותנים חתיתם בארץ החיים יורדים לגיהנם ונדונים שם לדורי דורות (ה"ר יונה באגרת התשובה) והסתכל בעריות - וכתב ה"ר יונה ואסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". והוזהרנו בזה שלא יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות פן יוקש בהן, ואמרו רז"ל (במדבר רבה פ"י) לבא ועינא תרי סרסורי לחטאת. ואסור להסתכל אפילו בפני אשה פנויה מדברי קבלה, שנאמר "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה". וכל המסתכל באשת איש מכשיל כח יצרו הטוב, והודו נהפך למשחית, שכך אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ב) המסתכל בעריות קשתו ננערת. ואשר לא ישא עיניו אל אשת איש זוכה ותחזינה עיניו בנועם ה', מדה כנגד מדה חלף עבודתו אשר לא זן עיניו ממראה האיסור. שכך אמרו רז"ל (ילקוט ישעי' תל"ט) כל הכובש עיניו מן העריות זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר (ישעי' ל"ג ט"ו) ועוצם עיניו מראות ברע, ונאמר אחריו מלך ביפיו תחזינה עיניך. (אגרת התשובה, וע"ע שער ג אות סד), ומיהו איסור גדול יש בעריות כגון האסורות איסור ערוה יותר ממה שבפנויות רחוקות וכדתניא לא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת (תשובות הגאונים, שערי תשובה סימן כט), והרמב"ם (בפרק ד' מהלכות תשובה הלכה ד') מנה עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה, וכתב, שאחד מהם, המסתכל בעריות, שמעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ע"כ. וביטול תלמוד תורה כנגד כלם - רבי יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה בנים מתים כשהן קטנים (שבת לב, ב), בעון ביטול תורה חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל, דכתיב "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית" וגו'. ואין ברית אלא תורה, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו' (שבת לג, א), וענוש נמי מיתה, כדכתיב "למען ירבו ימיכם", הא אם לא תלמדו - יתמעטו (רש"י שבת לג, ב) ואמר רב קטינא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה, שנאמר "בעצלתים ימך המקרה" בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא מך, ואין מך אלא עני כו' (תענית ז, ב), א"ר יודן לא חרבה ירושלים אלא על ביטול תורה, שנאמר "זנח ישראל טוב" ואין טוב אלא תורה, שנאמר "כי לקח טוב" וגו' (איכה רבה פרשה א), לא גלו ישראל אלא על ביטול תורה שנא' "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" אמר הקב"ה בגליות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב, עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקרא' על שמו שנאמר "זכרו תורת משה עבדי". כאשר ישובו ויתעסקו בתורתו, בזכות משה אני גואלם על כן נאמר בתורה "תורה צוה לנו משה" כדי לשמרה ולעסוק בה. (זוהר חדש בראשית דף טו עמוד א), אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'; פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". (ברכות ה, א), ואמרו זכרונם לברכה ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון בטול תורה. ואמרו כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש המבטל גדול מכל העבירות, ואמרו "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר" נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. (ה"ר יונה שער ג אות יד) תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור. (חגיגה ה, ב) ורבות כאלה. כתבנו מקצתן אצל - אֶל בני הדור להזכירם – לשוב על העבר. ולהזהירם. – מלחטוא שוב בעתיד עליהם. וכן ראוי לכל בעלי תשובה לכתוב במגלת ספר - בפנקסו. הדברים – מצות לא תעשה אשר נכשלו בהם והמצות – עשה. אשר קצרו בקיומן, ולקרוא בספר זכרונותם בכל יום. – ואז אע"פ שהורגל בהם מאוד, לא ישכח מהאיסור, דכיון שכל יום קורא בהם, יועיל זה להיזכר בעוון ולהינצל ממנו. וכן ע"י שיזכור יתחרט ויעשה תשובה אם מחמת הרגלו בהם, נכשל בהם שוב.
