ראשי  רגילות  מבצעים  הרשמה  צור קשר
   
שלום אורח,להרשמה לחץ כאן סל קניות תיק לקוח
חיפוש




   שירים בזמן הזה
   הועד לנגינה יהודית
   שיטות הראשונים

  בעניין פאה נכרית

  בעניין מכונת גילוח
שערי תשובה לרבינו יונה שער ראשון: באור התשובה ועיקריה

שערי תשובה לרבינו יונה

שער ראשון:

באור התשובה ועיקריה

►►Prev הקודם

  אות י  

Next הבא◄◄

פתח קישור ◄◄  כא כב כג כד כה כו כז כח כט

 

  עתה נבאר עיקרי התשובה

י. עַתָּה נְבָאֵר עִקָּרֵי הַתְּשׁוּבָה: הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן: הַחֲרָטָה יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמָר עָזְבוֹ אֶת הַשֵּׁם, וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִי יֵשׁ עֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" וְנֶאֱמַר "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב". וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ, מֶה עָשִׂיתִי, אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזוֹל וְיַחְמוֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע, וְיוֹדֵעַ כִּי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ יַגְרֵס הַשּׁוֹפֵט בֶּחָצָץ שִׁנָּיו כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ". וְרָעָה מִזֹּאת, כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְקָרָה אַכְזָרִי, וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי, לְמַה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדוֹנֶיהָ, וְאֵיךְ הֶחֱלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם, אֵיךּ נִמְשַׁלְתִּי כַּבְּהֵמוֹת נִדְמֵיתִי וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל. וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חַכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו, כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבָּדָה וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי וַיְהִי בִי הֵפֶךְ מִזֶּה לָמָּה לִי חַיִּים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". וְעוֹד, כִּי כְּמִשְׁפָּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי, אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה, כִּי יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי וְשִׁלַּחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ. טָעַמְתִּי צוּפִי, וְנָשִׁיתִי סוֹפִי וְגָזַלְתִּי וְחָמַסְתִּי, וְעַל דַּל בּוֹסַסְתִּי, וְלֹא זָכַרְתִּי יוֹם הַמָּוֶת אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לִפְנֵי נִשְׁמָתִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתִי וְאַדְמָתִי. וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ, הוּא אֲשֶׁר דִּבֵּר יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי":

 

 

 

 

י לאחר שהקדמנו בחיוב האדם לשוב בתשובה, וכן לפי מה שהקדמנו באות הקודמת שיש מדרגות לתשובה עתה נבאר עיקרי התשובה: - ונבאר עשרים עיקרים ומדרגות לתשובה. העיקר הראשון: - ומהחשובים שבהם הוא החרטה. – שיבין שלא התנהג כראוי ויצטער על מעשיו, והחרטה היא אחד משלשת היסודות ההכרחיים לתשובה. יבין לבבו – יהרהר וירגיש בליבו. ההבנה היא בלב כמו שאמרו חז"ל (ברייתא ברכות סא סע"א) "הלב מבין" כי רע – כי ראוי הוא ליענש ביסורים שנקראים רע. ומר – ואף עצבות גדולה, והרגשה רעה היא עצם עזבו את - מצות ה', וישיב אל לבו – כל יהודי יודע בשכלו שלא ימלט ממדת הדין, אמנם הוא לא חושב על זה ובפרט שהוא רואה הרבה מחבריו שעושים עוול ומצליחים, וכמה שעובדים את ה' והם מבוזים וקשי יום, והרגשת ליבו מתגברת עליו ומשכיחה את עניין ההשגחה האלהית, ומפני שאין ענין האלהות שישיגנו האדם בשכלו בתחלת מחשבתו, לכך צריך להשיב ידיעה זו אל לבו, וזה עיקר המלחמה נגד היצה"ר ותאותו, לחשוב בליבו שה' רואני תמיד בכל מעשי ולחשוב כי עונשי השם קשים וזה הוא הנקרא יראת העונש ואז יפול אחור כל תאוותו כמו שאמר רבי יוחנן (ברכות כח, ב) "כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם" והענין הזה הוא: שיחשוב ויתבונן בלבו כי ה' הוא האלהים, מנהיג העולם, מנהיג את כוכבי השמים, והמלאכים, וכל הבריות שבעולם השפל, ואי אפשר שיתנהג ברחמים עם המרשיעים כנגדו ויתאכזר לעושי רצונו, וכתב רבינו יונה (אבות ד) מעשה ביוסי בן יועזר שהיה יוצא להיתלות בגזרת היונים ובדרך פגש בו בן אחותו יוקים איש צרורות הרשע רוכב על סוס ובשבת זה היה, אמר לו יוקים ליוסי בן יועזר, רְאֵה את הסוס שהרכיבך אדונך (הקורה להתלות עליה) וּרְאֵה את הסוס שהרכיבני אֲדֹנִי, אמר לו יוסי בן יועזר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו לא כל שכן. אמר לו יוקים לרבי יוסי וכי יש עושי רצונו יותר ממך?, אמר לו יוסי בן יועזר אם לעושי רצונו כך קל וחומר לעוברי רצונו. עלה בלבו כאש בנעורת. פי' הבין בדבריו כי אמר אם טוב כל כך לרשעים עוברי רצונו בעולם הזה, על אחת כמה וכמה לצדיקים בעולם הבא כי תהיה טובה כפולה ומכופלת מטובת הרשעים בעולם הזה, ובעולם הבא אין שלום לרשעים כי ירע להם כפלים מאשר לצדיקים בעולם הזה וכשמעו כך הלך וקבל עליו ארבע מיתות ב"ד וכו' כמו שמובא שם, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה, ראה מטתו שפרחה באויר ואמר בשעה קלה הקדימני לגן עדן. עכ"ל והנה מוכרח שיוקים איש צרורות ידע שיש דין ויש דיין אלא שלא השיב זאת אל ליבו, אמנם ברגע שעיין והתבונן בדבר מיד שב בכל ליבו אל ה'. כי יש עונש – בעולם הזה על פרי מעלליו, והם באים על מי שעבר על כרתות ועל מיתות בית דין כגון הבא על אשת איש או על הפנויה נדה והמכה אביו ואמו וכ"ש המחלל שבת או שהיה בידו חילול השם, שאם אח"כ עשה תשובה חייב שיקבל עונש בעולם הזה על מעשיו כדי שיתנקה לגמרי מהעוון שעשה, כי עונש זה הוא יסורים של כפרה על העוונות החמורים שעשה עליהם תשובה. ונקם - תגמול כללי על העוונות שלא עשה עליהם תשובה אחד שוגג ואחד מזיד או שעשה עליהם תשובה אמנם לא קיבל יסורים מספיק בעולם הזה בכדי שיתכפרו לו. ושלם- סיום הדין בדקדוק הדין לרבות מה שנסתובב מכח עונו. על העון, לעולם הבא. כענין שנאמר (דברים לב, לה): "לי נקם ושלם", כי אין ה' משלם על העבירות (אפילו לצדיקים) אלא לעולם הבא, וכן אין הוא משלם על המצוות (אפילו לרשעים) אלא לעולם הבא, ומה שזוכים בני האדם בעולם הזה ליסורים או להנאות הכל הוא רק פירות למעשיהם הטובים והרעים וכתב רב נסים גאון ז"ל (הובא בספר חסידים סימן תר"ד) ידענו כי זה העולם הוא מקום המעשה, והעולם הבא הוא מקום התגמול, כי השכר שהבטיח הקדוש ברוך הוא את עושי רצונו, שם הוא משלם לעוה"ב, ובו הוא יפרע לרשעים על עבירות שעשו בפורעניות שהכין להם כענין שנאמר "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" ולא למחר לעשותם "היום לעשותם" ולמחר ליטול שכרם, ואמרו חכמים בספרי לא נטלו צדיקים כלום בעוה"ז משלהם שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" ולא נטלו רשעים כלום בעוה"ז משלהם שנאמר "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי" ונאמר לי נקם ושילם. וכל מה שיגיע לצדיקים מן הטובות והכבוד והעוז בעוה"ז אינו מחסר להם לעוה"ב משיעור שכרם שמזומן להם לעוה"ב אלא הכל פרי מפעלותם שנאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" ושנינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב פי' הפירות מגיע להם תחלה והעיקר שמור להם לעולם שכולה אורה וכן הרשעים אפשר שיכשל בהם (בפירות) בעוה"ז. עכ"ל. וכן מצאתי בפסיקתא זוטרתא (האזינו לב, ד) וז"ל: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" - פעולת כל באי העולם שלימה לפניו. שכרן של צדיקים. ופורענותן של רשעים. הצדיקים שכרן שמור שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". והרשעים שמור עונשן שנאמר "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי". "אֵל אֱמוּנָה" - מגיד הכתוב שכשם שהוא נותן לצדיק גמור שכר מצוה קלה שעשה בעולם הזה לעולם הבא כך הוא נותן לרשע. "וְאֵין עָוֶל" - כשם שהוא פורע מן הרשע על עבירה קלה שהוא עושה בעוה"ז לעוה"ב כך הוא פורע מן הצדיק מן העבירה שעשה בעוה"ז [לעוה"ב] ובשעת פטירתו של אדם מצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני שנאמר "למען תצדק בדברך תזכה בשפטך" עכ"ל. אמנם כל זה דוקא בעם ישראל שעליהם נאמר (מלאכי א, ב) "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהֹוָה" ובחרתי ביעקב ובזרעו אחריו אף על פי שהם מכעיסים אותי (רד"ק שם) משא"כ באומות העולם שעליהם נאמר (שם) "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" שלהם הקב"ה משלם בעולם הזה כמש"כ במדרש תהלים (מזמור ז) אמרו נביאים להקב"ה למה אתה משפיע טובה לאומות העולם בעולם הזה, אמר להם והלא כתבתי לכם "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ" וכ"כ בילקוט שמעוני (עקב רמז תתמז) אמרו ישראל אימתי אתה נותן לנו שכר המצות, א"ל הקב"ה המצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכר הקרן בעקב אני נותן לכם שנאמר והיה עקב תשמעון, זש"ה יד ליד לא ינקה רע אמר הקב"ה לישראל לא תעשו את התורה על מנת לקבל שכר מיד, כל מי שעושה כך נקרא רע ואינו מתנקה שלא הניח לבניו כלום שאילו בקש אברהם שכרן של מצות מיד היאך היה משה אומר זכור לאברהם וגו', וכן אליהו אמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע ואני נזכר להם, אבל אם עשה נכרי מצוה, מיד ליד אני נותן לו שכרו, שנאמר ומשלם לשונאיו בעוה"ז ואין בידו לעוה"ב, מהו לא יאחר לשונאו אינו נותן שכר לשונאו ממה שלאחריו אלא ממה שלפניו, משל למה הדבר דומה אדם יש לפניו משאוי של חמשה ליטרא או של י' פושט ידו ונוטל, אבל אם היה משאוי של ק' ליטרא מהו עושה טוענו על כתפיו לאחריו, כך מתן שכרן של אומות העולם בעוה"ז כאדם שנושא משאוי קל מלפניו, אבל מתן שכרן של צדיקים משאוי גדול שעל הכתף, אמר דוד ברוך ה' יום יום יעמס לנו, הצדיקים מתן שכרן לאחריהם שנאמר ואחריו כל ישרי לב, משל לבעל הבית שהכל באין ומפקידין אצלו פקדונות והיה נוטל הפקדונות ומניחן בתיבה ובמגדל ומשמרן יפה יפה, פעם אחת בא אצלו קוביוסטוס אחד ובידו פקדון א"ל הפקד לי הפקדון הזה, אמר בעל הבית לעבדו טול הימנו וסמוך אותו אחר הדלת, אמר לו, אדוני מה ראית להיות נותן פקדונות אחרים בתיבה ובמגדל ומשמרן יפה יפה ונועל בפניהם וזה אמרת לסמוך אותו אחר הדלת, א"ל בוא ואומר לך אותן שהנחתי בתיבה ובמגדל ונעלתי בפניהם אין בעליהן מבקשין אותן מיד אבל זה הוא קוביוסטוס עכשיו הולך ומשחק ומאבד את כליו הוא בא ומבקש פקדונו מידך, כך ישראל ואומות העולם עושין מצות מה שישראל עושין בעוה"ז אין מבקשין אלא לעתיד לבא, אבל אומות העולם מיד הוא נותן להם שכר מצותן שנאמר ומשלם לשונאיו, אמר משה לישראל תהיו יודעין שהמצות שאתם עושין שמורות הן לכם לעתיד לבא שנאמר ושמר ה' אלהיך לך את הברית ולעוה"ב הקב"ה נותן לישראל שכרן שנאמר הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, והן רואין ומתמיהין ואומרים כל הטוב הזה היה מתוקן לנו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. עכ"ל. ועוד שם (רמז תתמו) ומשלם לשונאיו, א"ר יהושע אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כאדם שיש לו משאוי ומבקש להשליכו, א"ר אלעזר לשונאו הוא דלא יאחר הא לאוהבו יאחר והיינו דריב"ל מאי דכתיב "היום לעשותם", ולא למחר לעשותם, "היום לעשותם" ולא היום ליטול שכרם, "היום לעשותם" ולמחר ליטול שכרם: ונאמר (איוב יט, כט): "גורו לכם- אתם בני אדם יש לכם לפחד מפני חרב - של מעלה; חרבו של הקב"ה הנזכרת בכל מקום היא מדת דינו, וראוי לאדם להיות מתפחד ונרתע מפניה. כי חמה עונות חרב". - כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין ואין העולם מקרה. (רבינו בחיי דברים לב). ולאחר שיבין את אשר גרם לעצמו. יתחרט – יצטער. על מעשיו הרעים, ויאמר – יהרהר. בלבבו: מה – חשבתי לעצמי כי עשיתי? איך לא היה פחד אלהים לנגד - מול עיני, – איך לא זכרתי "כִּי יְהֹוָה עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ "ובְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יְהֹוָה צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים" ולא יראתי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה. ולא יגורתי מתוכחות על עון – תוכחת ה' היא הבאת היסורין על האדם כי על ידי היסורין יוכיח עליו עונותיו, כמו "בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ" (תהלים לט) וכמו "יְהֹוָה אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי" (תהלים ו, ב) ומן השפטים הרעים, - הם העונשים הקשים הבאים על מי שלא קיבל את התוכחות כמבואר ביחזקאל (פרק יד) שלאחר שלא קיבלו תוכחות הנביא נאמר "אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם" כי רבים מכאובים לרשע - שבוטח ברב חילו ולא הביט אל האל ולא הבין, כי בעונותיו ובחטאתיו, רבים מכאובים באים לו ואין מי שיצילהו מהם. (רד"ק) ובירושלמי שבת (פט"ז ה"א) כשנכשל רבי באצבעו קרא על עצמו "רבים מכאובים לרשע" ואמרו בגמ' (שבת נה, א) אין יסורין בלא עון דכתיב "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם." לא חמלתי על גופי, ולא חסה עיני עליו משחתו – אע"פ שגופו של אדם חביב לו מכל העולם כולו. דהא אנו רואין דטבע גוף האדם הוא לאהוב החיים, וכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו. וזה דרך הנטוע לו בחוקו, לברוח ולעשות כל התחבולות להנצל מן הצער והיסורין, ואיך יהיה בכח הגוף להחליש ולכלות את הגוף ולהביאו אל הטמיון המוחלט, הלא דבר זה מתנגד וסותר עצם אל עצמו. ובפרט שאין זה אלא מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע, ויודע כי אחרי אכלו ואחרי שתו יגרס – ישבור. השופט בחצץ – באבנים דקות. שניו כענין שנאמר (משלי כ, יז) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ". – ופירש רבינו יונה במשלי וז"ל: בא לגנות התאוה ואמר כי הנמשך לתאותו ולא יביט בשעת התאוה לאחריתה, ויערב לו לחם גזל וחמס, אע"פ שיודע כי אחרי אכלו ימלא פיהו חול וחצץ אשר יגרס שיניו והוא משל על העונש. והנה הגיד גודל סכלות בני אדם, איך חוטאים בני אדם לבקש הנאה והם יודעים כי בשלה הצער הגדול להם באחרית. וזה מדרכי חשבון האדם עם נפשו כמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות ב, א) הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ורעה מזאת, - שלא חסתי על גופי כי הייתי – גם. על הנפש היקרה – הנשמה שהיא חביבה על ה' יתברך יותר מן המלאכים שנאמר (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם (שמות רבה משפטים פרשה ל) אכזרי – שמתנהג כְּזָר אל נשמתו ובמקום שיהיה לה כאוהב שהרי הנשמה היא החיות הנצחית לנפשו ואינו מחזיר לה כי אם רעה תחת טובה, ולא חס עליה ומכריח אותה להטמאות בעוברו על ציווי השם. ונטמאה בגלולי – עבודת טעות יצרי, ומה הועילה - הנפש בכל קניניה – והם המדות טובות וקיום התורה והמצות. אם רעה בעיני אדוניה? – כי אע"פ שנפשו קנתה קניינים הרבה באשר למדה הרבה ויש בידה מעשים טובים לאין שיעור, כבר למדנו שאם נעשים לה כמה מצות כהיתר, שבזה פרקה עול ונעשית רעה בעיניו. ועוד שעבירה מכבה מצוה (סוטה כא, א) ופרש"י מליטול שכר לעתיד, והכונה שבשעה שיקבל עונשו בעולם הבא יהיה זה על חשבון הזמן שהיה צריך לקבל שכר על המצוות שעשה, ואם עונשו לנצח אז לא יקבל שכר כלל, וא"כ מה הועילו כל מעשה המצוות? ואיך החלפתי – במה שביטלתי מצות עשה כגון כיבוד אב ואם שהתעצלתי מלשמוע בקולם, וכן במה שלא התאפקתי מלעבור על מצות לא תעשה כגון שדיברתי לשון הרע בעולם חולף – עולם הזה שהוא עולם החומר והגוף אשר "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" וכמה תענוג הרוחתי במה שלא קיימתי את המצוה כמה כבוד הרוחתי שלא קיבלתי עלי מרות מאבי ואמי, וכמה תענוג הרוחתי בעוברי על העבירה כמה כבוד קבלתי מהשומעים את הלשון הרע, הלא ההנאה היא רגעית וכתוב (תהלים קמד) "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" ופירשו במדרש (קהלת רבה א) "רב הונא בשם רב אחא אמר כמו זה העוף שעבר והצל עבר עימו, שמואל אמר כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום" בעולם – הנשמות (גן עדן) ובעולם הבא שאחרי התחיה אשר שם התענוג עומד לעד לעולם – לנצח. ומה הרוחתי בשכר כיבוד אב ואם? כתוב במדרש (בראשית רבתי פרשת וישלח עמוד קמו) למה נתירא יעקב אבינו מעֵשָׂו , אמר כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שבא עלי מכח כיבוד אב ואם. ללמדך שגדול כח כבוד אב ואם כתלמוד תורה, שנאמר "כי הוא חייך וארך ימיך", ובכבוד אב ואם נאמר "למען יאריכון ימיך". ללמדך שכל המכבד אביו ואמו מובטח לו שהוא בן העוה"ב אעפ"י שאינו בן תורה, ובלבד שיהיה נקי מע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע וחלול השם וחלול שבת בפרהסיא. ע"כ המדרש ומה הרוחתי בשכר שבלמתי פי מלשון הרע? תחילה הרוחתי שלא איבדתי חלקי בעולם הבא כמש"כ (במסכת דרך ארץ) "מספרי לשון הרע, אין להם חלק לעולם הבא", ובמדרש תנחומא (פרשת מצורע סימן ה) אמר להם הקב"ה רצונכם להמלט מגיהנם רחקו עצמיכם מלשון הרע, ואתם זוכין בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", החפץ חיים בעולם הזה, אוהב ימים לעולם הבא, לכך נאמר נצור לשונך מרע וגו'  וכתוב במדרש (ילקוט שמעוני משפטים רמז שנב) מה ת"ל לכלב תשליכון אותו? ללמדך שאין המקום מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו, והרי דברים ק"ו ומה אם שכר חיה לא קפח המקום ק"ו שכר אדם ובמדרש תהלים (מזמור לט) אמר דוד מי רוצה לקנות חיי עולם הבא, אמרו לו אין אדם יכול לקנות, אמר להם בזול הוא, דכתיב "מי האיש החפץ חיים", מאן בעי חיי, אמרו לו לקנות חיים מי יכול, אמר להם "נצור לשונך מרע", ואין רע אלא מלשינות, שנאמר "תאלמנה שפתי שקר" ממה שהוא נמנע, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" איך נמשלתי – נעשיתי כדוגמא לבהמה שאינה מקיימת מצוות (רש"י חולין ה, א) וכבהמות נדמיתי – הדמיון הוא יותר מן המשל, כי ה"דמיון" ידמה שני דברים ע"י עניין מסויים הנמצא בו, אמנם ה"משל" יחבר שני ענינים באופן כללי, כגון שינוי כל שהוא, מטוב לרע, יהיה משל אל כל שינוי מצב מטוב לרע. ה"השוואה" לעומת זאת, צריכה להיות בכל הדבר. (עיין מלבי"ם ישעיהו מו, ה) והלכתי אחרי - תאוות יצרי, כסוס כפרד - שהם נרכבים, ויאחז הרוכב הרסן שהוא בפיהם בידו לכבשם ולהנהיגם אל מקום שירצה, ולמונעם ללכת על פי תאוות יצרם ולנטות מדרך הישר, ולמנוע פיהם מלהזיק. אין הבין - שאין בהם תבונה ולא ידעו אם יעשו רע, ויזיקו ולא יבינו, וצריך לבלום פיהם במתג ורסן שלא יקרבו לנשוך בני אדם ושלא יאכלו מן הגזל, שאין להם בינה לקבל תוכחות מוסר בדברים אם לא יעשו בהם מעשה למנעם מן הרע. אבל אני לא צריך להיות כן, אלא להבין ולקבל מוסר ולשוב לאל ממעשי הרעים. (עיין רד"ק תהלים לב) ותעיתי מדרך השכל? – השכל הוא הכח החד אשר באדם להבין בדברים שאין הבינה שולטת, כמו, בעניני האלהות ונפלאותיו, (מלבי"ם משלי כא) והשכל הפשוט של האדם מחייב, שהמתנהג כבהמה ולא יבין ולא ישכיל לילך בדרך התורה, כי האלהים ששופט ומשגיח בבני אדם יגמלנו כפי מעשיו, כי הכוונה ביצירת האדם שתמשול הנפש החכמה בתאוה ותעבוד את הבורא יתברך, והעושה בהיפך זה שעוזב דברי השכל עזיבה גמורה ונמשך אחרי הפכו, הנה עשה היפך הכוונה ביצירתו. והנה הבורא נפח – מרוחו נתן באפי - כי החוטם כלי לנשמה, שלשם היא נכנסת ומשם יוצאת במות האדם, וע"כ הצריכו רבותינו על מי שנפל בו מפולת לבדוק אותו עד חוטמו וידוע כי הוא כלי הריח כי הנשמה נהנית מן הריח, וע"כ אסור להריח ריח עבודה זרה, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" כי אין ראוי שתהנה הנשמה מזכרון עבודה זרה, כי ריח כל דבר הוא הזכרון, וכענין שכתוב בקרבנות: "ריח ניחוח אזכרתה לה'", והבן זה. (רבינו בחיי בראשית ב) נשמת חיים – היא הנשמה הקדושה שנגזרה מכסא הכבוד של המלך העליון והיא הנותנת חיים לבעליה והמביאה לו חיים לעולם הבא  (ז"ח בראשית יח) ולא כל אדם זוכה לה אלא יהודי מעל גיל בר מצוה ושעוסק בתורה ובמצוות יכול לזכות לה ושאר כל אדם וגם הגויים אין להם אלא נפש חיה והיא המחיה את גוף האדם כל זמן שהיא שורה בו והיא גם חיה לעולם ואינה מתה במות הגוף, וגם כשהאדם ענוש כרת אין היא מתה אלא נפסק הקשר בינה לבין הרוח והנשמה והולכת ומשוטטת ומתגלגלת בכל העולם ואין לה מנוחה יומם ולילה, וזה הוא העונש החמור ביותר שלה. (זוהר תרומה קמב, ב). חכמת לב – והיא מחכימה ואף מחיה את חלק הרוח שמשכנה בלב. וידוע כי היצר הרע משכנו בחלל השמאלי של הלב, והיצה"ר הוא החום הטבעי שבאדם והתאוות שגורמים לו לעבור על שס"ה מצוות לא תעשה, ע"י שמתעלם מהשכל והחכמה כמו שאמר ריש לקיש (סוטה ג) "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", ותפקיד הרוח שבאדם להילחם מלחמה תמידית עם יצר לבו ותאוותיו, שהלב שהוא הכח הממשלה שבו לא יתעורר עוד אל הרע כלל, עד שישוב אצלו טבע שני, ונקראת חכמת לב כיון שמשפיעה לרוח כח להילחם עם היצר שבלב, כמש"כ (משלי כ, יח) "וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה" והיינו ע"י תשובה תפילה ותענית (רש"י), ולעשות כנגד העבירות חבילות חבילות של מצות (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקנ"ט) כי להילחם איתו באופן ישיר אי אפשר כי היצר מתנגד לחכמה כנ"ל ובמדרש (ויקרא רבה בחוקותי פרשה לה) אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כניסיות ולבתי מדרשות וזהו שכתוב "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" וטובת שכל – כי הנשמה מקומה במח והיא המשיגה באלהות, והשכל הוא הכח שיש לאדם המשכיל לחדור בכל דבר בידיעה פתאומית ולשפוט על דברים שהם נעלמים, מכח החכמה והבינה, ואף על דברים כמו ידיעת ה' והרוחנים וכדומה (מלבי"ם משלי יג) להכירו – לבורא עולם ולהמליכו עליו. וליראה מלפניו ולמשול בגוף – ברצונות של הגוף, והם ריבוי המנוחה והאכילה ותשמיש המטה עושר וכבוד ושאר תאוות. וכל תולדותיו – הם הבנים, כי נתן כח ההכנעה לבניו ובנותיו בכדי שיוכל לחנכם להכיר את ה', כי עדיין אין להם נשמה וממילא הם נוטים לרע שנאמר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" וזה מה שכתוב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" כאשר – כמו שהמשילה - לנשמה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים – שכתוב "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" ופירש ספורנו " שתגינו בשכלכם, ותמנעו את החיות שלא יכנסו בגבולכם, ואתם תמשלו בם." מאשר – מכיון שהנשמה שלי יקרה בעיניו – מצד שורש נפשי שהיא ממקום גבוה או בגלל צור מחצב אבותי נכבדה – מצד מעלתי שניתן לי לעסוק בתורה ובמעשים טובים (מלבי"ם ישעיהו מג, ד) ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי, - כמו אברהם אבינו שהודיע שמו בעולם, כמו שכתוב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ובמדרש (פסיקתא זוטרתא, האזינו) אמרו: אמר להן משה לישראל אני אספר תהלות ה' ואגיד בשבחו ואתם הבו גודל לאלהינו על גדולותיו ונוראותיו, שלא ירדו אבותינו למצרים אלא בשביל שיעשה להם הקב"ה נסים כדי שיתגדל שמו בעולם. וכן הוא אומר (שמות ט, טז) "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" ויהי בי הפך מזה – כי לא כבשתי את יצרי, ואדרבא הלכתי אחר יצרי ותאוותי ונתתי לו כח לנצח את נשמתי והנחתי את התורה והמצוות וא"כ למה – ה' יתברך נתן לי חיים? כענין שנאמר (משלי כא, טז): "אדם תועה מדרך השכל – שנמשך אחרי התאוה וימרה בגללה את פי הנפש החכמה (רבנו יונה על משלי) בקהל רפאים - אין רפאים אלא גיהנם, שנאמר: "וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ" (ב"ב עט, א) ינוח". – לא מתאימה עמידתו בין החיים אלא ראוי ויפה שינוח בין המתים, כי הכוונה ביצירת האדם שתמשול הנפש החכמה בתאוה ותעבוד את הבורא יתברך בזאת, והעושה בהיפך זה, שעוזב דברי השכל עזיבה גמורה ונמשך אחרי הפכו והוא השקר, הנה עשה ההפך הכוונה ביצירתו.  (רבינו יונה שם) ועוד, כי - אפילו כמשפט הבהמה לא עשיתי, אבל שפלתי ממנה, כי ידע שור קונהו - מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו לומר איני חורש היום וחמור - וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום כי מכיר הוא טובה על אבוס בעליו, - הוא המקום המיוחד למאכל הבהמות, והנה אלו שנבראו לשמשני ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו, ולא לשילום פורענות אם חוטאים, לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם, ואני - שאם אזכה אקבל שכר ואם אחטא אקבל פורענות:  לא ידעתי – לא רציתי לדעת את ה' ולהיות נשמע לו ולא התבוננתי – לא נתתי ליבי להבין כי בשמרי את התורה אהיה בטובה, ובעזבי אותה אהיה ברעה, איך לא התבוננתי בזה.  ושלחתי - ע"י מעשי הרעים את נפשי – שמשועבדת לתורת ה' לחפשי מאדוניה - כי אם אמור יאמר העבד לרבו כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דָּבָר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו, וטעמתי – בהיותי בעולם הזה צופי – דבש. ונשיתי – ושכחתי את סופי, ולא השבתי אל ליבי יום המיתה ולא שבתי מדרכי. וגזלתי וחמסתי, ועל דל בוססתי – רמסתי (עמוס ה, יא) כלומר עשקתי את העניים, ולא זכרתי יום המות – בקצרה ממדרש תנחומא (פקודי סימן ג) נמצא גם במסכת שמחות (ספר חיבוט הקבר) כיצד יצירת הולד, אמר ר' יוחנן בשעה שאדם בא לשמש עם אשתו רומז הקב"ה למלאך הממונה על ההריון, ולילה שמו, ואמר לו דע שזה הלילה יצירת אדם מזרע פלוני, ואת דע לך ושמור זו הטיפה, וטול אותה בכפך, והוא עושה כן, נוטל הטיפה בידו ומביאה לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו, רבש"ע, עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא עליה, ומה אתה גוזר בה, מיד גוזר הקב"ה עליו אם חלש יהיה או גבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר. מיד רומז הקב"ה למלאך שהוא ממונה על הרוחות, ואומר לו, הבא לי רוח פלוני שהוא בגן עדן ששמו פלוני, וגם תארו כך וכך לפי שכל הרוחות שעתידין להבראות כולן הן נבראות מיום שברא העולם עד שיכלה כל העולם הם מזומנין בבני אדם, מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני מי שאמר והיה העולם, מיד כשהרוח באה כורעת ומשתחוה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אותה שעה אומר לרוח, התכנסי בטפה זו שביד פלוני, פותח הרוח את פיו ואמר, רבש"ע, דיי העולם שהייתי דר בו מיום שבראתני, אם רצונך אל תכניסיני בטיפה זו סרוחה שאני קדושה וטהורה, אומר הקב"ה עולם שאני מכניסך בו, יפה לך יותר מאותו שהיית דר בו, ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו. מיד מכניסו הקב"ה בעל כרחו, חוזר המלאך ומכניס את הרוח לתוך מעי אמו, ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יפול, ומניחין לו נר דולק על ראשו, ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו, ובבקר נוטלו המלאך ומוליכו לגן עדן, ומראה לו הצדיקים שיושבין בכבוד ועטרותיהן בראשיהן, ואומר לו, יודע אתה מי אלו, אומר לו לאו, אומר לו, הללו שאתה רואה נוצרו כמותך בתוך מעי אמן, ויצאו לעולם ושמרו חוקות ומצות של הקב"ה. ולכך זכו לטובה זו, ואתה דע לך שסופך לצאת לעולם, ואם תזכה ותשמור את התורה תזכה לישיבתן של אלו, ואם לאו דע שתזכה למקום אחר. ולערב מוליכו לגיהנם ומראה לו את הרשעים, שמלאכי חבלה מכין אותם במקלות של אש, וקורין וי וי, ואין מרחמין עליהם. אומ' המלאך לאותו הרוח, תדע מי הן אלו הנשרפים, ואומר לו לאו, אומר לו הללו נוצרו כמותך, ויצאו לעולם ולא שמרו מצות הקב"ה וחקותיו, לכך באו לחרפה זו, ואתה דע לך שסופך לצאת לעולם, והוי צדיק ולא רשע, ותחיה לעולם, ומטייל איתו מן הבקר עד הערב, ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו, ומקום שהוא עתיד להקבר בו, ואחר כך מראה לו את העולם כלו, ולערב חוזרו למעי אמו, והולד מונח במעי אמו ט' חדשים, ואוכל מה שאמו אוכלת, ושותה מה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי, לכך נאמר עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר.    לסוף הגיע זמנו לצאת לאויר העולם, מיד בא אותו המלאך ואומר לו, כבר הגיע זמנך לצאת לעולם, והוא אומר לו, למה אתה רוצה להוציאני, אומר לו המלאך, בני, תדע שעל כרחך תולד ותצא לאויר העולם, ואינו רוצה לצאת משם עד שמכהו, ומכבה לו הנר, ומוציאו בעל כרחו, מיד שוכח התינוק כל מה שראה וכל מה שיודע ומוציאו לעולם, והוא בוכה, ולמה תינוק בוכה, על עולם שיצא ממנו.    לסוף הגיע זמנו למות, אותו מלאך בא ואומר לו תכירני, אומר לו הן, ואומר לו למה באת לי היום מכל שאר הימים, אומר לו המלאך, כדי להוציאך מן העולם כי הגיע זמנך להפטר, מיד בוכה, ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו, ואין הבריות מכירין ולא שומעין את קולו, חוץ מן התרנגול בלבד, אומר לו, והלא כבר משני עולמות הוצאתני, והכנסתני בזה העולם, אומר לו, והלא כבר אמרתי לך, שעל כרחך נוצרת ועל כרחך חיית, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם. אמר ר' יצחק בן פרנך כל עונותיו של אדם חקוקין לו על עצמותיו, וכל זכיותיו של אדם כתובים לו על יד ימינו, ואפילו שיחה קלה שאין בה חטא מגידים לו בשעת מיתתו, וכשמת אדם באין עליו ג' מלאכי השרת, אחד מלאך המות, ואחד סופר, ואחד שממונה עמו, אומרים לו דע כי הגיע קצך, אומר להם, עדיין לא הגיע קיצי, מיד יושב הסופר ומחשב לו ימיו ושנותיו, מיד האדם פותח את עיניו ורואה את מלאך המות, ומזדעזע ונופל על פניו. וחכמים אומרים מלאך המות ארכו מסוף העולם ועד סופו, מכף רגלו עד קדקודו כלו עינים, וכסותו אש, סכין שלו טיפות יש בו, מאחד מת, ומאחת מסריח, ומאחד פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה את הקב"ה, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחייהן אינן רואין אבל בשעת מיתתן רואין אותו, מיד מעיד בשר ודם על עונותיו שעשה בעולם הזה, פיו מעיד, והקב"ה חותם, אם צדיק גמור הוא מוסר נשמתו לבעליו, ואם רשע גמור הוא מקשה ערפו ומגבר יצרו, מכאן אמרו חכמים אפילו בשעת מיתתו של רשע יצרו מתגבר עליו. כיצד דין הקבר, אמר להן כיון שנפטר אדם מן העולם בא מלאך המות וישב לו על קברו, ומכה אותו בידו, אומר לו הגידה לי מה שמך, אומר לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאיני יודע מה שמי, באותה שעה מכניס רוחו ונשמתו בגופו ומעמידו, ומושיבו בדין. אמר ר' יהושע שלשלאות חצים של ברזל וחצים של אש, מביא ומכה אותו, פעם ראשונה אבריו מתפרקין, שניה עצמותיו מתפרדין, ובאין מלאכי השרת ומקבצין אותו, פעם ג' דנין אותו בכל מדה ומדה, יום ראשון ושני דנין אותו בכך, ויום ג' דנין אותו מרגליו ומשתי עיניו ומשפתיו ומלשונו, ומרגליו למה מפני שהקדים רגליו לדבר עבירה, מכאן אחז"ל כל המקדים עצמו לדבר עבירה מקדימין לו מלאך המות, וכל המספר בלשון הרע מיתתו באסכרה.    ר' יוסי אומר בא וראה מה יש בין בשר ודם לבהמה, בהמה שוחטין אותה ומפשיטין אותה, ואינה עולה בדין, אבל בשר ודם, כמה ייסורין סובל בעולם הזה, כמה עניות סובל יותר מדאי לאחר מיתתו. ר' יוסי אומר אם נפשך לדעת מתן שכרן של צדיקים לעתיד, צא ולמד מאדם הראשון שנצטוה על מצוה קלה ועבר בה, נקנסה עליו מיתה ולדורותיו עד סוף כל הדורות, וכל מי שיש בידו תורה ומעשים טובים, ומשכים ומעריב ומתפלל תפלתו בכוונה, מצילין אותו מדינה של גהינם ומדין הקב"ה.    דרש ר' אבהו משמיה דר' יצחק, סוף אדם למות, סוף בהמה לשחיטה, הכל למיתה הן עומדין, אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם. ועליו אמר שלמה בחכמתו, טוב שם משמן טוב, למוד תורה הרבה כדי שיתנו לך שכר הרבה, ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא אשר לא ישאיר לפני נשמתי – בשעת המיתה, כשתצא הנשמה מהגוף, לא אראה מכל עמלי כלום בלתי אם - אלא גויתי – גופי מונח על הארץ. ואדמתי. וכתב כן על דרך מה שאמרו המצריים ליוסף (בראשית מז) "לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ" ואע"פ שגם אדמתי לא נשארת כי זוכים בה היורשים, אלא כוונתו שגוף המת קונה מקומו וזה משום שכל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, (עיין שבת קנב, ב) ועד אז היא שורה על הגוף בקבר ורק אז עולה למעלה, שלכך המצוה לקבור בקרקע כדי שירקב הגוף מהרה, ולכך התכריכין הם של פשתן הכלים ונרקבים מהרה שלא יעכבו רקיבת הגוף. ואז נפשי תעזוב את גופי ואדמתי. והענין הזה אשר בארנו – והוא אחד מעיקרי התשובה היסודיים שנקרא "חרטה" הוא אשר דבר ירמיה עליו השלום (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם - ענין חרטה והפוך מחשבה. על רעתו – מרידתו בה' לאמר מה עשיתי" - ר"ל כי בבוא עליהם פורעניות אז הם שבים מדרכם, אבל אין מתחרטים על רוע מעשיהם מצד עצמם, עד שיתודה על מעשיו הרעים מצד עצמם, רק מתחרטים ומתאוננים על הנזק שהגיע להם ע"י מעשיהם, כגנב שנתפס במחתרת ואינו מתחרט על מה שגנב רק על מה שנמצא (מלבי"ם)

תשובות מוסתר
פתילות עבודת יד ומכונה
אאאא
שערי תשובה
גמרות עוז והדר רגיל
גמרות עוז והדר מורחב
PDF.
שאלות ותשובות מפוסקי זמנינו
תלמוד מוסתר
תשובות לגולשים באתר

הסכם שימוש
שאלות נפוצות



האתר הוקם ומתוחזק ע"י לוגייט טכנולוגיות
אחסון אתרים    חנות וירטואלית