שערי תשובה לרבינו יונה
שער שני:
לְהוֹרוֹת הַדְּרָכִים שֶׁיִּתְעוֹרֵר הָאָדָם בָּהֶן לָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם:
פתח קישור ◄◄ קכג קכד
יא. הַדֶּרֶךְ הַשְּׁלִישִׁי (המשך)
וַאֲשֶׁר לא יִתְעוֹרֵר לְקוֹל הַמּוֹכִיחִים, יֻכְפַּל עֲוֹנוֹ, כִּי הִזְהִירוּהוּ וְהִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ וְלא נִזְהַר
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז, י יא) תֵּחַת גְּעָרָה בְּמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה. אַךְ מְרִי יְבַקֵּשׁ רָע וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ, פֵּרוּשׁ, הָאִישׁ הָרָע לא יִכָּנַע לְקוֹל הַמּוֹכִיחִים, אַךְ יְבַקֵּשׁ לְהַמְרוֹת. וְתַחַת כִּי לא נִחַת מִדִּבְרֵי הַמַּלְאָךְ הַמּוֹכִיחַ, מַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. כִּי הַמּוֹכִיחִים נִקְרְאוּ מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"ב לו, טז) וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו:
וְעוֹד אָמַר שְׁלמה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי טו, י) מוּסָר רָע לְעוֹזֵב אוֹרַח, שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. פֵּרוּשׁ, אֱמֶת כִּי רָאוּי מוּסָר רָע לְעוֹזֵב אוֹרַח וְעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אָכֵן יֵשׁ תִּקְוָה כִּי יִוָּסֵר וְיָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, אַךְ רַע מִמֶּנּוּ שׂוֹנֵא תוֹכָחוֹת, כִּי אֵין לוֹ תִקְוָה וְתַקָּנָה בְּמוּסָר רָע, אֲבָל אַחַת דָּתוֹ לָמוּת, כִּי הָעוֹבֵר עֲבֵרָה תִּתְקְפֵהוּ הַתַּאֲוָה, וְהַיֵּצֶר הִשִּׁיאוֹ, וְיִתָּכֵן כִּי נַפְשׁוֹ מָרָה לוֹ עַל אֲשֶׁר לא עָצַר כּחַ מִפְּנֵי יִצְרוֹ, וְאוּלַי יִכְסוֹף לְתוֹכַחַת וְיִקַוֶּה לְמוּסָר. אֲבָל שׂוֹנֵא הַתּוֹכַחַת, כְּבָר נואָשׁ מִנַּפְשׁוֹ, וְשִׂנְאַת הַתּוֹכַחַת תִּהְיֶה לּוֹ לְעֵדָה כִּי הוּא שׂוֹנֵא דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרָךְ:
יֻכְפַּל עֲוֹנוֹ - הגדיל עונו עד למאוד וכן גם העונש בהתאם.
כִּי הִזְהִירוּהוּ - החכמים והמוכיחים.
וְהִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ - כי אילולי שהיה מקשה לבו ומאמץ את לבו כדי לא לקבל את הדברים, על כרחו היה מושפע כי כח השמיעה הוא גדול ופועל על האדם כמו שיכתוב הרב בהמשך (באות י"ב) ואם לא הושפע ולא שב, אות הוא כי הקשה לבו והתנגד לדברים (כי צריך נכונות להתפעל ולהשתנות, דיש ביד האדם כח להחליט לא להתפעל, ואם האדם חוסם את לבו ומשאיר אותו קשה כמו אבן, אין בכח דברי המוסר לפעול כלום.) ועל זה ענשו רב
תֵּחַת גְּעָרָה בְּמֵבִין - וזה לשון רבינו יונה במשלי: תרד גערה ותשכון בלב המבין. עניין "מבין" הוא האיש החפץ להבין הדברים אשר ישמע וגם לו לב להבינם כי בהעדר ממנו אחת משתי אלה, לא יקרא מבין.
מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה - זה לשונו שם: הכסיל אינו אוהב לשמוע דרכי הבינה, רק למלאות תאוותו כאשר כתוב "לא יחפוץ כסיל בתבונה" והוא הפך מן המבין על כן אין תקנתו בגערה, אך המכות הראויות אליו, ואמרו מחברי המוסר: אין תקנה לנבלים כי אם בהכנעה ובזיון.
אַךְ מְרִי - מי שכל דבריו מרי (שאינו מוכן לשמוע)
וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ - שולחים לו מן השמים מלאך אכזרי ליסרו.
לְהַמְרוֹת - את פיהם
לא נִחַת - לא נכנע
מִדִּבְרֵי הַמַּלְאָךְ הַמּוֹכִיחַ - המה התלמידי חכמים המוכיחים כפי שכתוב בהמשך
יְשֻׁלַּח בּוֹ - מן השמים להוכיחו
מוּסָר רָע לְעוֹזֵב אוֹרַח - יסורין קשים מוכנים לאדם העוזב אורח (דרך) של הקב"ה
שׂוֹנֵא תוֹכַחַת - הוא הלץ, כמ"ש רבינו לקמן (שער השלישי אות קעו) והלץ הזה הביאהו למדתו הרעה, היותו חכם בעיניו.. והחלק השלישי הזה היא הכת שאינה מקבלת תוכחת, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך"... והגורם אל הכת הזאת לבלתי שמוע מוסר, מפני שהמדה המביאה אל חלק הזה היא מדת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המדה הזאת, עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המדה שאין לה תקוה, שנאמר (שם כו, יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו:
מוּסָר רָע - יסורים לְעוֹזֵב אוֹרַח וְעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - עבור שעזב אורח התורה, שהיה צריך על פי התורה לשקוד על דלתי חכמים ולשמוע דבריהם, והוא לא עשה כן.
כִּי אֵין לוֹ תִקְוָה וְתַקָּנָה בְּמוּסָר רָע - הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות, מפני כח ליצנותם, אין להם תיקון אף ע"י השפטים, כי אף שאותם לא יהיה כח בליצנותם לדחותם מעליהם כפי שהם דוחים את דברי המוסר, אמנם לא יבינו שהיסורים באו להם כתוכחת אלא יאמרו כי מקרה הוא, כי חטאתיהם קלים בעיניהם, לכן כשיבואו עליהם יסורין, לא יתעוררו לשוב מדרכם הרעה.
אֲבָל אַחַת דָּתוֹ לָמוּת - והוא מה שאמר רבי אלעזר (ע"ז יח): קשה היא הליצנות, שתחילתה יסורין וסופה כלייה
כְּבָר נואָשׁ מִנַּפְשׁוֹ - נואש מלתקן את נפשו, כלומר שאינו משתדל לתקן את נפשו, שנפשו זכה בעיניו.
