ראשי  רגילות  מבצעים  הרשמה  צור קשר
   
שלום אורח,להרשמה לחץ כאן סל קניות תיק לקוח
חיפוש


  וואטסאפ כשרות


   שירים בזמן הזה
   שיטות הראשונים
   עוד בנושא

  בעניין פאה נכרית

  בעניין מכונת גילוח
ביאור תשובת הרמב"ם בעניין השירה והניגונים

ביאור תשובת הרמב"ם בעניין השירה והניגונים מתוך השיעור השבועי מוצש"ק שמות ה'תשע"א

 

נבאר כעת את תשובת הרמב"ם [נשארה בצ"ב במוצש"ק ויחי ה'תשע"א] שנשאל בעניין הניגונים, ובתשובת הרמב"ם יש כמה דברים שצריך לעמוד עליהם. הזכרנו [במוצש"ק ויגש ה'תשע"א] את הטור שהביא את תשובת הרמב"ם הזו, וכתב שהרמב"ם ביאר בתשובת שאלה שאיסור שירה בפה הוא אפילו בלי יין. מרן הבית יוסף לא הביא את התשובה הזאת כי היא לא היתה בזמנו, וכל הפוסקים גם אינם מביאים אותה מאחר והיא עוד לא נדפסה בזמנם. בעשרות השנים האחרונות זכינו שהדפיסו אותה. לפי מיטב ידיעתי הטור הוא היחידי שראה את התשובה הזאת, והביא ממנה רק דבר אחד, אבל יתר הפוסקים לא ראו אותה ולא דנו בה, ויש בה כמה וכמה דברים שצריכים לברר.

השאלה שנשלחה להרמב"ם היתה מחאלבּ, ארם צובא. המותר לשמוע שירה עם שירי האזור הערביים וזמר. במקור בערבית כתוב 'באלמושחאת אלערביה', שירים וזמירות של ערבים. אינני יודע בדיוק מה זה האלמושחאת הזה, זה קצת מזכיר לי את התוושיח שאומרים אצלינו, לא יודעים בדיוק מה המשמעות של זה, זה מין קצב מסוים בן שלש דלתות, אינני יודע אם זה קשור אליהם או לא אבל בכל אופן זה מלה הבאה מהם.

עונה הרמב"ם, ידוע שעצם הזמר והניגונים כולם אסורים, אפילו אין אומרים עליהם מלים כלל, לאמרם ז"ל 'אודנא דשמעא זמרא תעקר'. וכבר ביאר התלמוד שאין הבדל בין שמיעת הזמר או ניגון על מיתרים או השמעת הנעימות בלא כלים, אלא כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה הוא אסור, כמו שאמרו, וסמכו דבריהם אל איסור הנביא שאמר 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים'. אין הבדל בין זמרא דפומא לזמרא דמנא. תשמעו מה הרמב"ם אומר, וטעם זה הדבר ברור מאד, לפי שכח תאוה זה צריך לכבשו ולמונעו ולמשוך ברסנו, ולא שיפעל ויחיה מתו. תשמעו איזה מלים הרמב"ם אומר פה, שהתאוה והחשק של הנגון הוא משהו שקבור ומת בתוך הגוף, ואל תעורר אותו, אלא תתפוש ברסן שבו, תכבוש ותמנע אותו, ואין משגיחים באחד היוצא מן הכלל שמעטים כמותו, אשר זה מביאו לידי שמירת הנפש ומהירות התפעלות להשגת מושכל או כניעה לדברים האלד'יים, נכון שיש אנשים מעטים שאצלם הניגון מביא לידי קרבת ה' והם מתעלים יותר מבחינה רוחנית, כמו שכתוב והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה', לפי שדיני התורה לא נכתבו אלא לפי הרוב והרגיל, שדברו חכמים בהווה. דהיינו, שירה מוציאה מהאדם כוחות שצריך לכבוש אותם, כי הרבה פעמים אנשים שומעים שירים ועושים שטויות. כמו שאמרו שהיה בגוש קטיף, בא אחד משורר לא יודע מה שמו, והבחורים שהיו שם השתגעו, הוציאו את החולצות וזרקו עליו. מה קרה להם? זה מהשירה. הוא בסך הכל שר שירים, והם התחילו לעשות שטויות. פירושו שהשירה השפיעה על הנפש עד שעשו מעשים שלא יעשו. זו רק דוגמא קטנה.

אח"כ אומר הרמב"ם, וכבר בארנו בפירוש אבות, שאין הבדל בין הדיבורים העבריים לדיבורים הערביים, ואין זה אסור או מותר אלא לפי העניין הכלול באותם הדיבורים. [עיין שיעור מוצש"ק ויחי ה'תשע"א אריכות בזה] ואליבא ד אמתאסור לשמוע דבר טפשות, התרגום פה לא כל כך מדוייק, בערבית זה אלספיהה, דהיינו משהו טפשי שכלי, משהו לא מכובד, אפילו נאמר שלא בשירה. ואם מנגנים אותו על כלים, יש פה שלשה איסורים. בהתחלה הוא דיבר על שירים שאסור לשמוע אותם, עכשיו מדבר אם זה דבר של טפשות, או מה שאנחנו אומרים שזה דבר הקרוב לניבול פה, וק"ו אם זה ניבול פה, הוא אומר שזה אסור אפילו בלי שירה. ואם מנגנים אותם על כלים יש פה שלשה איסורים, איסור שמיעת דבר טפשות ונבלות הפה, איסור שמיעת שירה, ר"ל  זמרא בפומא, ואיסור שמיעת כלי מיתרים. ואם זה במקום שתיית יין, יש איסור רביעי, והוא אומרו יתעלה 'והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם'. ואם המזמרת אשה, יש שם איסור חמישי, לאומרם ז"ל 'קול באשה ערוה' ומכל שכן אם היא מזמרת. מהפיסקא הזאת למד הטור שהרמב"ם אוסר שירה בפה אפילו לא על היין. והראיה, שהרמב"ם הרי אומר שבשיר של ניבול פה יש כמה איסורים, דבר ראשון איסור ניבול פה שאינו קשור לשירה, גם בלי שירה אסור. בשירה זה מצוי כי מקשרים את הדברים יחד, מאחר ואנשים מתפתים על ידי שירה, קצת מרגיש ומתחיל לדבר שטויות, וזה אסור גם בלי שירה. איסור שני, הוא איסור שמיעת זמרא בפומא. איסור שלישי, אם יש יין. מדייק הטור, מזה שהרמב"ם אומר שזה איסור שלישי, משמע שגם בלי יין זה אסור, האיסור השני של זמרא דפומא. רואים שהרמב"ם סובר, ששירה בפה גם בלי יין אסורה. ודאי שיוצא כך מדבריו, ואין ספק שזו התשובה שהיתה לפני הטור, אא"כ היתה לו תשובה אחרת, אבל פה זה ודאי כתוב, ואין לנו תשובה אחרת שמדבר על הנושא הזה. ויש איסור רביעי, אם המזמרת אשה, כי קול באשה ערוה, וכל שכן אם היא מזמרת. ומסיים הרמב"ם, וכבר התבארה האמת במופת, והיא שהכוונה בנו שנהיה גוי קדוש ולא יהיה לנו מעשה ולא דיבור אלא בשלימות או במה שמביא אל השלימות, ולא שנעורר הכחות המונעים מן כל טוב, ולא שנפקיר עצמינו בהוללות ושחוק. הרמב"ם אומר, עם ישראל הוא עם קדוש, ולא לעשות דברים שמביאים לידי הוללות ודברי שעשועים שיש בהם צחוק והפקרות.

לכאורה, בהרמב"ם הזה, נלענ"ד שיש לנו ארבעה חידושים.

החידוש הראשון הוא מה שהטור אמר, שלמדנו מפה שהרמב"ם סובר שאיסור שמיעת שירה בפה הוא לאו דוקא על היין, ההיפך מפשטות הדברים שלו בחיבור.

דבר שני שצריך לעמוד עליו, ושוב אומר שאף אחד לא עמד על הדברים הללו כי לא היתה להם את התשובה הזאת, שלכאורה מדברי הרמב"ם הסיבה שאסור לשמוע את השירים והדיבורים האלה, מפני שצריך לכבוש את כח התאוה הזה, אבל אנחנו הרי יודעים שהסיבה היא מפני החרבן. נכון שהוא מביא את המאמרים האלה, אוזן ששומעת שירה תעקר ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים, אבל בחיבורו הוא בעצמו אומר שהסיבה היא שגזרו אחרי החרבן שאסור לשמוע מפני החרבן. זו שאלה קשה מאד.

עוד שאלה, לכאורה אפשר לדייק מדברי הרמב"ם, ממ"ש 'אמרו וסמכו דבריהם על דברי הנביא', משמע שזה לא איסור אלא רק אסמכתא. דהיינו הפסוק 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים' או 'בשיר לא ישתו יין', זה לא חיוב מדברי הנביא, אלא אסמכתא. במקור שלו בערבית הוא אומר 'כמא דכרוא ואסתנדוא אלי אלנהי אלנבוי', אסתנדוא זה הסמיכו, אסמכתא. דהיינו זה איסור מדרבנן שיש לו אסמכתא מהנביא. זה חידוש שהרמב"ם כך לומד, כי למשל בספר אורחות חיים ראיתי שהוא לומד שזה איסור ממש. האורחות חיים כותב, זמרא דמנא אסור וכו' לא נכנס לפרטים נוספים, איסורו מן התורה דכתיב על תשמח ישראל תגיל כעמים. איסור מן התורה. ודברי קבלה כדברי תורה דמי. האורחות חיים סובר שמה שכתוב בנביא 'אַל תשמח ישראל אֶל גיל כעמים', או 'בשיר לא ישתו יין', זה איסור. שהנביא אומר שאסור לעשות את זה. הרמב"ם אומר שזה רק אסמכתא. משמע מדבריו שהנביא מתכוין להגיד שאנשים יהיו כל כך עצובים שלא ישתו יין, אבל לא שהוא מתכוין להגיד להם שזה אסור. או אל תשמח ישראל, לא שהנביא קובע איסור שבגלל החרבן אסור לשמוח, אלא הכוונה שלא ראוי לשמוח, בתורת תוכחת מוסר בגלל שהמצב חמור, אבל האיסור עצמו הוא מדרבנן. כך הרמב"ם לומד. בודאי שזה אסור מדרבנן וגם בחיבורו כותב הרמב"ם בלשון איסור, אבל הנביא לא אמר זאת בתורת איסור. ואילו האורחות חיים לומד שזה ממש איסור, הוא החמיר וקרא לזה כמו איסור תורה, כי דברי קבלה כדברי תורה דמי.

לפי זה לכאורה, אולי ניישב איזו שאלה. לכאורה צריך להבין ממתי התחילו לנהוג את איסור שמיעת ניגוני כלים? בבית שני. מה עם חרבן בית ראשון? היה מותר לשמוע שירים או אסור? היה חתונה אחרי חרבן בית ראשון, היתה שמחת מילה, לא שרו? לא שמחו? הרי הפסוקים בנביא מדברים על בית ראשון. לכאורה אולי זה מה שהכריח את הרמב"ם לפרש איך שפירש, כי הרי זה כתוב בנביא ומדובר על בית ראשון, הגמרא אומרת משבטלה סנהדרין בטל השיר שנאמר בשיר לא ישתו יין, וזה מדובר על בית ראשון, הסנהדרין גלו ארבעים שנה לפני החרבן. א"כ מה עם בית ראשון?

 

תשמעו שאלה מעניינת. כתוב אצל אחשורוש שעשה משתה בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום. ובמלאת הימים האלה עשה משתה וכו' משתה שבעת ימים וכו. מה עשה? חור כרפס ותכלת, מיטות זהב וכסף, והשתיה כדת אין אונס, איפה התזמורת? אין שירים? אין ניגונים? כתוב איזה עושר היה, אבל שירים ותזמורת הוא לא הביא. אומר המהר"ם שיף, שאחשורוש לא רצה להביא ניגונים כדי שהיהודים יבואו. אם היה עושה ניגונים, היהודים לא היו באים. הרי כל מטרתו היתה להכשיל את ישראל, למשוך אותם לסעודה, אפילו לא היה יין נסך, היה על היין הכשר של מרדכי ובית דינו. כתוב לעשות כרצון איש ואיש, 'איש' זה מרדכי ו'איש' זה המן, מרדכי אמר שלא יהיה נסך כדי שלא תכשיל אותם, והמן גם רצה כך כדי שמי שירצה לא ישתה בעל כורחו אלא מרצונו, כי אם ישתה בעל כורחו זה לא שווה, הוא רצה שמי שיעשה עבירה יעשה אותה מרצונו, בשמחה. שניהם הסכימו לדבר אחד, אבל כל אחד מנימוק אחר. כך כותב מהר"ם שיף על מסכת חולין בדרושים נחמדים, מה שלא היה כלי זמר אצל הסעודה וכו' יתכן שהסעודה היה בלי אונס שלא להעביר ישראל על דתם באונס אלא רק מרצונם הטוב וכמ"ש לעשות כרצון איש ואיש כרצון מרדכי והמן. וישראל גזרו על עצמן מיום החרבן בשיר לא ישתו יין, ואם היו שם כלי זמר לא יבאו ישראל אל משתה. כך הוא אומר, אם כי יש פירושים אחרים. הוא בעצמו מביא דעות אחרות, יש אומרים מפני שאינו שוה לכל נפש שבעל כרחו ישמע, דהיינו יש אנשים שלא אוהבים לשמוע שירים, או שהוא לא רוצה לשמוע את השיר הזה, לכן אחשורוש לא שם שירים. או ודאי שהיה כלי זמר רק שלא כתב, כמו שלא אמר מה האוכל שהביא, כך כותב מהר"ל מפראג בספר אור חדש, למה לא כתוב שהיה כלי זמר, כי זה לא חידוש להביא כלי זמר, סיפרו לנו את העושר המיוחד שהיה לאחשורוש והדברים המיוחדים שעשה, דברים שאף אחד לא עושה, אבל את מה שכולם עושים מהר"ל מבין ודאי שגם הוא עשה. הוא אומר, בשביל אלפים מספיק עשרה אנשים שינגנו, א"כ בשביל מה צריך לכתוב את זה, פשיטא שכך היה. אבל לפי דבריהם אכן אין לנו ראיה אם זה היה בבית ראשון או לא.

 

אם נחזור לדיוק השני ברמב"ם, לכאורה הוא כותב טעם הפוך מהגמרא, האומרת שהטעם הוא מפני החרבן, ולפי דבריו הטעם אחר בכלל. דרך אגב, לכאורה נלענ"ד שאולי יש ראיה לדברי הרמב"ם מתיקוני הזוהר הקדוש. כתוב בתיקוני הזוהר תיקון שיתין ותשע, דף קי"ד עמוד ראשון, הוא מסביר עה"פ ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב, המנגנין בכל מיני נגונין. ובר נש דחדי בהו ואשתדל בהבלי עלמא עליה אמר קהלת שמח בחור בילדותיך וכו' ולבתר מה אמר ליה ודע כי על כל אלה יביאך האלד'ים במשפט, דעל איהו אמרו מארי מתניתין זמרא בביתא חרבא בביתא, אלא ושמחתם לפני ה' אלד'יכם, כגוונא דדוד דאתמר ביה והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלד'ים. גם פה לכאורה הוא אומר שעניין מניעת הניגונים הוא כדי שלא יהיה מתעסק בהבלי העולם. וכן בפירוש עץ יוסף על עין יעקב מסכת סוטה, גם הוא לכאורה מפרש את המאמרים האלה בלי קשר לחורבן. הרי הגמרא אומרת אודנא דשמעא זמרא תעקר, זמרא בביתא חורבא בסיפָּא. יש גירסא חורבא בביתא, אבל בד"כ כתוב בספרים חורבא בסיפא, דהיינו שהסף של הבית יחרב כי שם מתחיל החרבן. בכל אופן מפרש בעץ יוסף, קלל את בני דורו אשר אהבו להתעסק רק בשמיעת הניגונים המהבלים העת היקר ומשתעשעים בדברי הבל המושך לבו של אדם לבלות עתו וזמנו. ואמר האוזן החפץ לשמוע זאת מוטב שתיעקר, כי לא על זה נוצר האוזן כי אם לשמוע דברי חכמה ובינה. חורבא בסיפא, נראה שהוא קרא חורבא בסֵיפָא, כי סופו שלא יתן ליבו לעמל העסק אחרי שלמודה אוזנו רק לעסוק בדברי הבל ושחוק ושעשוע, ויבא לידי עוני ומחסור עד שלא יתן ליבו אף לתקן ביתו כי ישחית. בסוף יזניח את הכל וביתו יחרב. לכאורה אלו דברים שנוטים קצת לדעת הרמב"ם, שעניין איסור שמיעת הזמר לא קשור לחרבן אלא שמצד עצמו הדבר לא טוב.

אבל צריך להדגיש, אנחנו מדברים פה על שירי הבל, לא על שירים ותושבחות להקב"ה. שירים ותושבחות להקב"ה זה מותר. הרמב"ם עונה על השאלה ששאלו אותו, על השירים של הערביים, שירים של אהבת אדם לחבירו וכל מיני דברים בטלים, שהם לא אסורים ולא מותרים. אם זה ניבול פה פשיטא שאסור, כמו שהוא אמר שאפילו דיבור אסור, לא מדברים על זה. ואם הם שירים של שירים ותושבחות להקב"ה, מותר. אבל מה מדובר על שירים של דברים בטלים שעלולים ח"ו לתת לכח התאוה להשתלט עליו. על זה דיבר הרמב"ם. ומדוע הוא לא אמר שהסיבה היא משום החרבן?

יכול להיות, נלענ"ד לתרץ בדוחק את השאלה הזאת, שבזמן שהיה סנהדרין לפני חרבן בית המקדש, היתה קדושה ויראת שמים גבוהה, ממילא הדברים האלה לא הזיקו. דהיינו, למה משבטלה סנהדרין בטל השיר מבתי משתאות, כתוב בירושלמי שבזמן שהיתה סנהדרין, היתה אימת סנהדרין עליהם ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל אחרי שבטלה סנהדרין אין אימת סנהדרין עליהם והיו אומרים דברי נבלה בשיר. דהיינו אנשים הרגישו שכבר אין פחד, אף אחד לא יגיד להם מה לעשות, איש הישר בעיניו יעשה. יותר מכך, כתוב במקום אחר, שבזמן שהיו סנהדרין הם היו ממנים זקנים בבתי המשתאות שהיו גודרים גדר ועומדים בפרץ, ואם ח"ו מישהו היה מתחיל לדבר שטויות ולעשות מעשים שאסור לעשות או לשיר שירים שאסור לשיר, מיד היו מונעים אותם. היתה אחריות של הסנהדרין על הנושא הזה שלא יהיה פירצות. אבל בעוונותינו הרבים, אחרי שבטלה סנהדרין הכל התפרק, וממילא היתה פירצה ולכן מנעו שלא יהיו בכלל שירים, כי אין מי שיגדור גדר ויעמוד בפרץ. אינני יודע אם הרמב"ם מתכוין ממש לזה, אבל ברור שבזמן שהיה ביהמ"ק הדרגא של האנשים ומצבם הרוחני היה גבוה, וממילא לא יבואו לעשות דברים שאסור לעשות. היינו צריכים להוסיף נקודה זאת לדברי הרמב"ם, כדי שבכל אופן נוכל לקשר זאת לבית המקדש.

א"כ אמרנו עד עכשיו שלשה חידושים. א. שהרמב"ם אוסר אפילו שלא על היין. ב.  שהרמב"ם מחשיב את הפסוקים רק כאסמכתא. ג. שלדעת הרמב"ם טעם האיסור הוא בגלל שזה מעורר את התאוה של הנפש.

 

 


ניגון (ללא מילים)
שמיעת שירים
שירה בפה (בלי כלי שיר)
שירת פסוקים מהתנ''ך
רגיל בשירה
שירה שלא בכובד ראש

הסכם שימוש
שאלות נפוצות
מחירון משלוחים
ביטול הזמנה
כיצד לחייג מחו''ל - How to dial from overseas






האתר הוקם ומתוחזק ע"י לוגייט טכנולוגיות
אחסון אתרים    חנות וירטואלית