ראשי  רגילות  מבצעים  הרשמה  צור קשר
   
שלום אורח,להרשמה לחץ כאן סל קניות תיק לקוח
חיפוש


  וואטסאפ כשרות


   שירים בזמן הזה
   שיטות הראשונים
   עוד בנושא

  בעניין פאה נכרית

  בעניין מכונת גילוח
גדר איסור שמיעת שירים וניגונים אחר החרבן

גדר איסור שמיעת שירים וניגונים אחר החרבן, ההלכה והמנהג בזה, והזדמנות לכפרה בעשירי בטבת על עון זה

מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן במוצש"ק ויגש ה'תשע"א

 

 

המשנה במסכת סוטה דף מ"ח ע"א אומרת, משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר (ישעיהו כד, ט) בשיר לא ישתו יין וגו'. כיון שבטלה הסנהדרין כארבעים שנה לפני החרבן, בטל השיר מבית המשתאות. שואלת הגמרא, וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב, מה זה קשור לסנהדין, אמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא (איכה ה, יד) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. מאז שהסנהדרין הם הזקנים שקנו חכמה, משער שבתו,  כמש"נ שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, גם הבחורים שבתו מנגינתם. אמר רב, אודנא דשמעא זמרא תעקר. אמנם מדברים פה על איסור דרבנן, על גזירה, אבל כתוב פה על זה דברים נוראים. אוזן ששומעת, לא מדברים על מי ששר, אלא אפילו מי שרק שומע. אמר רבא, זמרא בביתא חורבא בסיפּא, יש כאלו טועים וקוראים בסיפא עם פ"ה רפה, צריך לקרוא בסיפּא, שנאמר (צפניה ב, יד) קול ישורר בחלון חרב בסף, דהיינו באסקופת הבית, כי ארזה ערה, וכו' אלא אפי' בית המסובך בארזים מתרועע. אמר רב אשי שמע מינה כי מתחיל חורבא, בסיפא מתחיל, שנאמר חרב בסף. ואיבעית אימא מהכא (ישעיהו כד, יב) ושאיה יוכת שער. ממשיכה הגמרא, אמר רב הונא, זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסיר. יש כאן עוד הרבה פרטים. אח"כ כתוב, תשמעו את החומרא של העניין, אמר ר' יוחנן כל השותה בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר (ישעיהו ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו, מה כתיב אחריו (ישעיהו ה, יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, שגורמין גלות לעולם. וכבודו מתי רעב, שמביאין רעב לעולם. והמונו צחה צמא שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה. (ישעיהו ה, טו) וישח אדם וישפל איש, שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה, ואין איש אלא הקדוש ב"ה שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה. ועיני גבוהים תשפלנה, שגורמין שפלות של ישראל. ומה כתיב אחריו לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. ממש דברים נוראים.

ובמסכת גיטין דף ז' ע"א כתוב, שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסיר. שרטט וכתב להו (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. צ"ל כעמים. ולישלח להו מהכא (ישעיהו כד, ט) בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו, אי מההוא ה"א ה"מ זמרא דמנא אבל דפומא שרי, קמ"ל. מהפסוק השני היינו אומרים שדוקא זמר של כלי אסור, מכיון שכלי נגינה יותר משמחים מעוררים ומרגשים, היינו חושבים שרק זה אסור אבל של פומא שרי, קא משמע לן שאסור גם בפה. א"כ יוצא שגם כלי נגינה וגם שירה בפה בלי כלי נגינה, אסור.

ובעצם יש עוד דבר שלישי, אפשר לנגן בזימזום בפה בלי מלים, רק מנגינה. הפוסקים לא דנים בזה. יש זמרא דמנא, יש זמרא דפומא, אבל לא כתוב זמרא דמליה. אבל לכאורה מה ההבדל, מה זה משנה אם אתה מזמם רק מנגינה או מזמזם מנגינה עם מלים. בספר שתילי דוד אומר שזה לא נכלל באיסור, לא ראיתי את ראיותיו, אבל לכאורה ממה שהגמ' אומרת דפומא משמע שאין הבדל.

הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות תעניות, הוא עמוד התווך בכל הנושא הזה. מרן בשו"ע העתיק את לשון הרמב"ם מלה במלה, והרמ"א קצת חולק בכמה פרטים. נראה את הרמב"ם כי צריך לדייק בלשונו בכמה דברים. בהל' י"ב הוא מביא את הגזרות שגזרו אחרי החרבן, משחרב משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים. אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד וכו'.

 

אח"כ הוא מביא עוד דברים שלצערנו איננו נזהרים בהם, לא אנחנו ולא אבותינו ולא בשום מקום, אולי יחידי סגולה מחמירים בזה. לא יודע מי שמע כזה ומי ראה כאלה. הוא כותב בהלכה י"ג, וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. מישהו ראה כזה דבר? לא שמענו ולא ראינו אף אחד שעושה כך. יש אמנם תירוצים להסביר את זה, יש אומרים שבזמנם היה סדר קבוע בהגשה מה לשים קודם, וממילא אם אתה לא שם משהו מסוים רואים שחסר. אבל היום הסדר השתנה ולא מקפידים, אבל בכל זאת ראוי להחמיר. דהיינו אם אפשר להשאיר חלק מהשולחן ריק, לדוגמא אם מחלקים משקאות בכמה שולחנות, בשלחן אחד לא לשים, או בשולחן אחד להשאיר מקום ריק ששם יהיה חסר, שם לא ישים קולה או בירה.

היעב"ץ מביא את ההלכה הזאת, תשמעו מה הוא כותב על זה. הגאון יעב"ץ רבי יעקב בן צבי בנו של החכם צבי, שאמר עליו החתם סופר שהוא הגדול שבאחרונים, כותב [סידור בית יעקב הלכות זכר לחרבן אות ד'], וכן התקינו שהעורך שולחן לאורחים וכו' מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי בלי קערה מן הקערות הראויות לתת שם. אהה, מימי לא שמעתי ולא ראיתי מי ששם לב לזה. ממיעוט השגחה על דברי חז"ל, עם היות כל דבריהם כגחלי אש. ובהמשך [אות ט"ז] הוא כותב דברים חמורים מאד על כל הנושא הזה, וכדאי שאני אקדים את זה, כי לצערנו חסרה לנו הבנה בעיקר הגזרה, לכן קשה לאנשים לקבל דבר שלא רגילים בו. הוא כותב, וכאן מקום שראוי להרחיב בו הדיבור. אלמלא לא היה אלא עון זה בידינו, שאין מתאבלין על ירושלם כראוי, די להאריך גלותנו. והיא בעיני הסבה קרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות הנוראות, הוא מדבר לפני שלש מאות שנה, הוא לא מדבר על השואה. הוא אומר שעם ישראל סובלים כ"כ הרבה צרות בגלות, המבהילות הרעיונים אשר מצאונו בגלות בכל מקומות פזורנו על צוארנו נרדפנו. לא הונח לנו להרגיע בגוים עם שפלותינו ענינו ומורדנו. לפי שיצא האבל הלז מלבנו, בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו, שכחנו את ירושלם ולא עלתה על לבבנו. ע"כ כמת מלב נשכחנו. הקב"ה גם לא מתייחס אלינו. מדור לדור נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו. וכל אוהב אמת יודה לדברינו. הדברים ממש מבהילים. את זה הוא כותב לפני שלש מאות שנה, לא נדבר מה הוא היה אומר היום.

 

בכל אופן אמרתי זאת רק בתור הקדמה, כדי שאם למישהו יישמע שזה חומרות, או שאינו שמע, או רואה שאחרים מקילים, שידע עד היכן הדברים מגיעים. אבל אנחנו צריכים לברר את ההלכה. אני לא מדבר על חומרות אלא על הלכה.

כותב הרמב"ם בהלכה י"ד, אקרא את לשון הרמב"ם ואח"כ נעמוד על כמה דיוקים, וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החרבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.

ברמב"ם יש שלשה חלקים בהלכה זו. יש גזרה על כלי שיר מיני זמר ומשמיעי קול. דבר שני, יש איסור שירה בפה על היין. והחלק השלישי, אומרים דברי תושבחות לאל אפילו על יין, כי כבר נהגו. דהיינו אין לזה מקור בגמרא, אבל אפשר להתיר. הוא לא אומר שזה מותר, אלא כבר נהגו, משמע שמעיקר הדין היה נראה לו לאסור. כמו שהוא כותב למעלה בהלכה ו', וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו [שבוע שחל בו ט"ב] ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית. מה פירוש כבר נהגו, דהיינו שמעיקר הדין מותר לאכול בשר, כמו שאנחנו נוהגים עד היום, וכמו שהמגיד משנה אומר שנוהגים להתיר. אבל הרמב"ם אומר וכבר נהגו, ז"א שמדינא זה לא כך אלא רק מצד מנהג. גם פה נראה שרוצה לומר וכבר נהגו, שמצד הדין זה לא כך, אבל נהגו. טוב, מנהג ישראל תורה, הוא לא מערער על זה. שם זה קולא ופה זה חומרא. נהגו לומר דברי תושבחות וכו' על היין, משמע שהיה מקום לאסור אפילו דברי תושבחות על יין.

אבל אם נדייק מלשון הרמב"ם יש פה לשון כפול ומכופל. א. גזרו שלא לנגן בכלי שיר, בנוסחאות כתב יד כתוב שלא לנגן בכלי שיר כולם. ב. וכל מיני זמר. ג. וכל משמיעי קול של השיר. מה כל הכפל לשונות האלו? אח"כ הוא אומר, אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החרבן, אסור לשמוח ואסור לשמוע? אח"כ הוא אומר, אפילו שירה בפה על יין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין, א"כ מה הדין אם אדם רוצה לשיר לא על יין? כמובן יין זה לאו דוקא, כל משקה חריף במשמע. כל משקה שמביא את האדם לידי שמחה יתרה, בכלל יין. אם כן לפי"ז דוקא שירה בפה על היין אסור, משמע שאם שר לא על יין מותר, אבל על מה מדובר, על איזה שירים, על שירות ותושבחות לה'? הרי אח"כ כתוב שזה מותר. משמע, שעד עכשיו מדברים על שירי תושבחות אלא על שירה של דברים בטלים. כמו למשל, יש בדיואן את השיר אלקאת ואלקפה, יש שיר כזה בדיואן. או יש שיר של מעין ויכוח בין נשוי לרווק מה יותר טוב להיות, להתחתן או לא להתחתן. אלעזב ואלמזווגּ. או יש שיר בדיוואן יקול אבן נאצר לקוני צאחביין אתננין. אבא מארי אמר לי, נראה לי שזה שיר ערבי מובהק. שם מתוכחים שני אנשים וכל אחד מספר על אשתו, זה אומר היתה לו אשה טובה וזה אומר היתה לו אשה רעה. ואם חיבר את זה יהודי, אז הוא אחד בזוי. והמלה נצאר שיש שם זה לא ראיה שהוא היה גוי, כי התרגום בערבית של ראובן זה נצאר, א"כ יכול להיות שזה יהודי, אם כי השם הזה לא היה מצוי אצל יהודים. כמובן, הרמב"ם לא מדבר פה על נבול פה, אלא על שירה כשרה רק שהם דברים בטלים. קאת וקפה מתוכחים מה יותר חשוב ומה מועיל יותר לאדם, זה לא דברי תורה וק"ו לא שירות ותושבחות. או שירים, כמו שכותבים הגאונים, שיר שמשבח על אהבת אדם לחברו, או שיר שמשבח יפה ביופיו, או גיבור בגבורתו, שירים שהיו רגילים גם בדורות ההם, אבל אין בהם קדושה. השירה הזאת, על יין אסור, משמע שבלי יין מותר. כי זה לא דברים אסורים, רק דברים אולי של דברי חברות וידידות, דבר שהוא לא איסור ולא היתר. אולי זה לא דברים בטלים אבל זה דברי חולין. מה שהתירו, זה מש"כ הרמב"ם, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.

השבוע בשיעור ליל ששי של בחורי הישיבות דיברתי על זה, ואמרו לי חידוש. יש בחורי ישיבות שבבין הזמנים, יש בחורים מנגנים על גיטרה. שמעתם דבר כזה? אני לא ידעתי שיש דבר כזה. בבין הזמנים. אני רואה שזה כבר נהגו, עשו מזה מנהג מפורסם וידוע. האם זה מותר או אסור? יש לזה היתר? יותר מזה, לא נלך רחוק לבחורי ישיבות בבין הזמנים, אנשים שיש להם בבית שירים עם טייפ, שירים מוקלטים, זה נחשב כלי זמר או לא? אנשים הקליטו את החתונה שלהם, או כל מיני זמרים עם כלי זמר, אמנם זה דברי שירות ותושבחות, ואפילו שירי קודש במדרגה הכי גבוהה שתהיה, אבל עכשיו אין חתונה, לא מילה ולא פדיון הבן, לא הכנסת ס"ת לא פורים ולא חנוכה, לא חול המועד ולא חנוכת בית, אין עכשיו שום דבר של מצוה, סתם פותח טייפ לשמוע מוזיקה, זה מותר? הרמב"ם אומר גזרו שלא לנגן בכלי שיר, אולי נגיד זה לא כלי שיר, אבל הרמב"ם ממשיך ואומר, וכל משמיעי קול של שיר, א"כ הטייפ לכל הפחות יהיה בגדר של משמיע קול. בזמן הרמב"ם לא היה טייפ, אבל הוא אומר כל משמיעי קול. אבותינו היו נוהגים לשיר על פח, בצנעא ובעוד מקומות היו נוהגים לאסור גם את זה, מה היה הויכוח אם זה מותר או אסור? כי לכאורה זה בכלל משמיע קול, וזה מדויק יפה ברמב"ם. והראייה שהרמב"ם הולך כפי הסדר, כלי שיר, מיני זמר, משמיעי קול, ואפילו שירה בפה. מה שלא בפה, הוא בכלל זמר. א"כ הפח הזה בודאי שהוא לא בכלל פה, אפשר להגיד שפח זה פה? אפשר להגיד שטייפ זה פה?

כלי זמר, זה לא קשור ליין. הרמב"ם אומר גזרו שלא לנגן בכלי שיר, אין לזה קשר ליין, כל מיני זמר אסור אפילו בלי יין. היין נזכר רק אח"כ כשהוא מדבר על שירה בפה, שירה בפה עם יין אסור, אבל כלי זמר משמעות הרמב"ם שגם ללא יין אסור. כי עצם הדבר שזה כלי נגינה או משמיע קול, אינו בגדר פה, וגם פח בכלל. א"כ צריך להיות שלכאורה זה אסור. ולכאורה ק"ו בן בנו של ק"ו פטיפון, טייפ וכדומה, אפילו שזה לא כלי זמר ממש, זה לא כינור חליל או נבל, אבל זה קלט כלי נגינה, ולא גרע ממשמיע קול. ואם מישהו יתעקש לומר שהרמב"ם מדבר רק על כלי זמר ממש, בא הרמב"ם ומוציא מהכלל רק את הפה, אבל מה שלא בכלל פה זה ודאי אסור.

צריכים לדעת שיש הבדל בין שיר לבין זמר. שירה זה בפה, גם הלויים שהיו שרים בבית המקדש היו שרים בפה, והכהנים והישראלים היו מנגנים. כשאומרים שירה, זה בפה. א"כ כלי שיר או מיני זמר, היינו כלי נגינה אפילו בפני עצמם בלי מלים. מנגינות שאינם מתלווים לשירה. ומשמיע קול זה לאו דווקא כלי נגינה ממש, אלא רק שהוא מייפה את הנגינה ומנעים את השירה, אוהבים לשמוע את זה. כמו פח שאינו כלי זמר אבל הוא משמיע קול.

צריכים לדעת, לא ברור העניין הזה בכלל, אבל נתחיל עם מנהג אבותינו. כידוע, אבותינו היו הכי מחמירים בנושא זה, אצלנו לא נשמע שום כלי נגינה, אפילו בחתונות. הרי אין לך דבר גדול משמחת חתן וכלה, ואפילו הכי לא הרשו להביא לשם כלי נגינה. בכל המקומות בתימן היה אסור כלי נגינה. היה רק ויכוח על פח. וגם העניין של הפח, צריכים לדעת שזה לא היה בעבר, כי כל העניין של הפחים התחיל לפני אולי מאה שנה, שהתחילו להביא פחים של נפט מכל מיני ארצות, ועלה להם רעיון להשתמש בפח, ידקדקו עליו, אבל בעבר זה לא היה. אין לנו ידיעה ברורה איך זה התחיל, אבל מה שברור שפחים נכנסו רק בתקופה האחרונה.

ובכלל, לא ברור מלכתחילה למה אבותינו נהגו בבתי חתונה לא להשמיע כלי שיר כמו אומות העולם, אפילו לא תופים או כלים שמשתמשים בהם אומות העולם. יש בזה שני צדדים. שו"ת רביד הזהב אומר, שמשמע מדברי הרמב"ם והשו"ע שההיתר הוא רק בשירות ותושבחות על היין, ורק בפה, אבל לא בכלי נגינה. דהיינו, הוא הבין שמאחרי החרבן אסור להשתמש בכלי נגינה, ואפילו לצורך מצוה. ההיתר הוא רק לומר בפה, ורק דברי תושבחות. זה צד אחד. ויש כאלה שאומרים שזו תקנה שעשו קדמונינו, מפני שראו את כל הצרות של הגלות, החמירו על עצמם. הם כותבים שזה תקנה, אבל בעצם מתכוונים לומר שזה חרם. את זה בעל פה אנחנו יודעים, שזו לא תקנה אלא שעשו על זה חרם. לכן זה דבר שהתקבל ממש בחומרא. וגם במקומות שהתירו בפח, היה ברור שכלי שיר ממש אסור. לא ברור בדיוק, אבל יותר מתקבל על הדעת שזה היה חרם באותם מקומות. והחרם היה לא רק בצנעא אלא בכל תימן, לא היו מנגנים בכלי נגינה. כנראה שכיון שבזמן התקנה לא היה פח, אז כאשר התחילו הפחים אלה אמרו שזה לא בגלל החרם. הרי זה לא מדינא, כי מצד הדין מותר בשמחת חתן וכלה אפילו בכלי נגינה, אבל עשו תקנה, עשו חרם לא לשמוע כלי נגינה, אבל הפח לא היה בזמן שעשו את החרם, והאחרים אמרו שגם בזה צריך להחמיר.

הנשים היו משתמשות אפילו עם מצלתיים, פח של נחושת. הנשים היו משתמשות בתופים. וההבדל אחד מהשתים, או שהקילו לנשים כפי הדעות שאומרים שלצורך שמחת חתן וכלה מותר. או שהפוך, אמרו שאצל הנשים זה כדאי כדי שזה יחפה על הקול שלהם. דהיינו עדיף שנשים ישוררו עם תופים משום קול באשה ערוה. כמו שכתוב ותקח מרים את התוף בידה, אחד הפירושים למה לקחה את התוף, כדי שלא ישמעו את הקול שלה. א"כ הפוך, ראו בזה עניין של צניעות לכן לנשים התירו את זה. אין לנו בזה דברים ברורים זה רק הבנות ושמועות, כי את הדברים האלו לצערנו לא כתבו, וגם מהרי"ץ לא כתב מפורש על הנושא הזה, לכן לא ידוע למה בדיוק עשו את החרם, כי אף אחד לא כתב את החרם הזה, רק לפני מאה שנה כתבו את זה. אינני יודע, זה לא ברור כי חסרים לנו פרטים, אבל אנחנו דנים לפי מה שנראה לנו.

בתשובה להערה מהקהל: נכון שכך אומר רביד הזהב, אבל זה לא כ"כ נראה לי. רביד הזהב מפרש ואומר שמשמעות הרמב"ם שהכל אסור, קשה לי לקבל זאת כיון שהמקור של הרמב"ם הוא בגאונים. א"כ ראשית בהרמב"ם ובשו"ע ובכל תפוצות ישראל לא נהגו להחמיר אצל חתן וכלה בכלי זמר, ושנית שהמקור של הרמב"ם הוא מהגאונים, ולפי הגאונים נראה במפורש שהם התירו גם כלי זמר. אקרא לכם את לשון הגאונים ואז תבינו. דהיינו, נכון שברמב"ם ובשו"ע אפשר להבין כך, אבל המקור של הרמב"ם הוא מדברי הגאונים, וכך גם כותב הרמב"ם בתשובות ומביא את בעל הלכות גדולות, וגם המגיד משנה מציין את רבינו האיי גאון, א"כ תשמעו מה אומר רבינו האיי גאון ותראו אם הוא מתכוין גם על כלי זמר או כמו שרביד הזהב מבין. זה מובא באוצר הגאונים על מסכת גיטין, שאלו אותו על העניין הזה, והא דשלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנלן דאסיר וכו',  ונהגו במקומנו זה בבתיהם של־חתן ושל־כלה וכו'. הוא כותב כך, הכין חזינא כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם וכל שכן בפני חתן וכלה שמשמחין בקולות של שמחה ואומרין דברי שירות ותושבחות לפני הקב"ה, וזוכרין אותותיו וחסדיו עם ישראל מקדם, וקווי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובות ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל ופיוטין הרבה על אלו הדרכים וכיוצא בהם, בקול נגינות ובבתי חתנים וכלות שמחות וזכר חופות וברכות להצליחם ולהכשירם, ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה. עד עכשיו לא מפורש אם מדובר בפה או בכלי נגינה. עכשיו הוא אומר כך, אבל זמרא דאמר מר עוקבא, קשה לו שהרי מהגמרא נראה שהכל אסור, אומר רבינו האיי גאון לא, בדברי תושבחות ובתי חתנים וכלות נוהגים להתיר, ומה שאמר מר עוקבא, דברים שאינן כסדר הזה אלא נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח אדם יפה ביפיו ולקלס גבור בגבורתו וכיוצא בזאת, כגון של ישמעאלים שנקראין אשעאר אלגזל, אינני יודע מה פירוש המלה אלגזל, אשעאר זה ידוע שזה שירה, אבל יש פה מלה שלא ברור פירושה. יש מפרשים פה שהכוונה לשירי צחות או שירי מליצה, לא מבעיא במאנה דאסיר אלא אפילו בפומא בלחוד אסיר. א"כ הוא אומר, השירים כמו של הישמעאלים שהם שירי דברי בטלים על זה אמר מר עוקבא שאסור, ולא רק בכלים אלא גם בפה. אבל לא מדברים על שירי תושבחות להקב"ה שכתב ברישא, משמע שבזה מותר אפילו בכלים.

אכן קשה מאד לדייק ברמב"ם את העניין הזה, ועוד מעט אסביר מדוע, הרמב"ם הזה סתום וחתום באלף עיזקאין. אנחנו החמרנו על עצמינו מצד התקנה והחרם, קיבלנו על עצמנו, אבל זה לא מצד הרמב"ם. לא שזה כך על פי הרמב"ם. ומי שיגיד שמהרמב"ם לא משמע כך, הוא צודק, אבל פשוט אין לנו ברירה.

והראיה, הרי שאלנו מה אם אלה שנוהגים להתיר, כמו שאמרתם בחורים בבין הזמנים, אם יש להם על מה לסמוך. הם צודקים, לפי האשכנזים זה מותר. הבעיה היא שהיום כבר לא מבדילים ולא יודעים, ראו שהם מתירים אז חושבים שאין הבדל. צריכים לדעת שעפ"י הרמב"ם ומרן זה אסור, ורק לפי הרמ"א יש אומרים שזה מותר. וההיתר שלהם הוא בגלל שזה לא דבר קבוע. לכן אם יש בחורי ישיבות שמנגנים אולי הם סומכים על זה. אבל זה לא יפתור את הבעיה של הטייפ, כי אלו ששומעים טייפ אצלם זה דבר קבוע, ובדברים קבועים גם לשיטתם זה אסור, ועוד מעט נגיע לעוד פרטים אחרים.

כתב הטור בסי' תק"ס, ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה, ופרש"י כגון לשורר בבית המשתה. והתוספות מפרשים דאפילו בלא משתה נמי. ודוקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירושלמי ריש גלותא הוה קאי ודמיך בזמר, פי' בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו. א"כ הוא מביא את רש"י ותוספות, רש"י אומר שהאיסור לשורר הוא בבית המשתה, דהיינו אם יש שתיה של יין או שתיה חריפה זה מה שאסור, משמע שלפי רש"י אם אתה משורר בכלי זמר בלי שתיה, מותר. והתוספות מפרשים, ורק נקדים שהתוספות לא חולקים על רש"י אלא רק מביאים ציור אחר, שגם בלי משתה אסור, אם הוא רגיל בכך. וזה ההיתר של הרמ"א שדוקא מי שרגיל אסור, אבל מי שלא רגיל, מותר. ואמרנו שכנראה הם סמכו על ההיתר שלו, כיון שזה רק במזדמן ובאופן שלא קבוע. אבל הרמב"ם ומרן לא מחלקים, ולשיטתנו זה אסור. רק בחתונות או בעניינים של מצוה מותר מעיקר הדין, אבל אם סתם אדם מנגן לעצמו, אסור.

בתשובה לשאלה מהקהל: אם הוא מתאמן לנגן מותר, אבל שיסגור את החדר שלא ישמעו כדי לא להכשיל אחרים.

ממשיך הטור, וברצוני לעמוד פה על שיטת הרמב"ם שהוא מביא, ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין, ובפה דוקא על היין. אבל הוא ביאר בתשובת שאלה, דאפילו בפה אסור אף בלא משתה. ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי. וכל שכן אם הם דברי ניבול שאסור לשמעו אף בלא מליצה וניגון.

אולי נבאר את הנקודה הזאת. הטור הביא את דברי רש"י והתוספות, וכתב שמלשון הרמב"ם נראה שבכלי אסור לשמוע בכל עניין, דהיינו לא משנה אם זה בית משתה או אם הוא רגיל, אפילו מי שלא רגיל, אסור. וגם לאו דוקא בבית משתה, הרמב"ם לא חילק, ומלשונו נראה שאסור כלי זמר בכל עניין. אם זה בפה, אומר הרמב"ם שאסור דוקא על היין. רש"י ותוספות לא חילקו בין בפה לכלי זמר, וכך פשטות הגמרא שאמרה בזמרא. אבל הרמב"ם חילק, אבל הוא ביאר בתשובת שאלה, דאפילו בפה אסור אף בלא משתה. בתשובת שאלה הרמב"ם ביאר שאסור, וזו חומרא גדולה. דהיינו לפי מש"כ הרמב"ם בתשובות אסור לשיר בפה, ולא מדובר על דברי תושבחות שמותר, כי הרמב"ם לא אמר שדוקא לצורך מצוה, לכן אם אדם שר מהדיואן שיר של דברי שבח לה', מותר לו. לפי מה שכתב בחיבור, בפה אסור דוקא על היין, ולפי התשובה שלו, בפה אסור אפילו בלי יין אם אינו שיר קודש.

כתב השו"ע בסימן תק"ס ס"ג, וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמוח בהם ואסור לשמעם מפני החרבן. כותב השתילי זתים, אפילו שלא על היין. וכ' מהריק"ש שהיא דעת כל המפרשים זולתי התוספות. וכן המנהג להחמיר. ממשיך השו"ע, ואפילו שיר בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין. כותב השתילי זתים, אבל בפה שלא על היין מותר. טור ב"י וכן הוא דברי רבינו כאן שהעתיק לשון רמב"ם בחיבור, דלא כמג"א. פה יש חידוש. כי הב"ח פה כותב שהעיקר כפי דעת הרמב"ם בתשובות, שאוסר בפה אפילו לא על יין, בא השת"ז ואומר שזו דעת מרן בשו"ע. וההוכחה, כי בשו"ע מרן העתיק את דעת הרמב"ם. קצת לא כ"כ מובן, כי למעשה אם נדייק את לשון הטור, הוא לא אומר שיש סתירה בין דברי הרמב"ם בחיבור לתשובות, הוא אומר אבל הוא 'ביאר' בתשובות, דהיינו בתשובות, הרמב"ם הסביר את עצמו. מהחיבור אכן משמע שזה דוקא על היין, אבל בתשובות הוא ביאר שלאו דוקא על היין, ובשו"ע מרן העתיק את לשון הרמב"ם, ורמב"ם זה סתום וחתום כי אפשר לפרש אותו כך ואפשר לפרש אחרת, ממילא אם הרמב"ם בעצמו מפרש בתשובות שהוא מתכוין שגם בלי יין אסור, א"כ איך אפשר לטעון אחרת. וכדי ליישב את הסתירה בין החיבור לתשובות מסבירים שזה לאו דוקא, דהיינו בחיבור כתב בלשון זו משום שהדרך היא לשיר על יין, אבל אכן גם בלי יין אסור. כך השת"ז בעצמו כותב פה, ואפילו שלא נראה  לנו, אבל אנחנו חייבים לומר כך כדי ליישב את דברי הרמב"ם.

אולי נדגיש יותר את הנקודה העמומה פה. מרן בבית יוסף לא התייחס לנושא הזה, לא כתב כלום. בחיבור הוא העתיק את הרמב"ם כלשונו, הוא לא כתב מה נכון ומה העיקר, החיבור או התשובה. אבל זה, כיון שלא היה להם את תשובת הרמב"ם, כי תשובת הרמב"ם הזאת נדפסה רק מקרוב. כל הפוסקים, אף אחד לא הביא את התשובה הזאת, היחיד שהביא אותה הוא הטור. כשמתבוננים בתשובה, אולי בלי נדר בשיעור הבא אביא את זה, חשבתי בהתחלה, מי אמר? אולי הרמב"ם חיבר את התשובה לפני החיבור? אבל מי שיקרא את התשובה יראה שהרמב"ם מזכיר בסוף את מורה נבוכים, והרי ידוע שבהתחלה כתב הרמב"ם את פירוש המשניות, אח"כ את החיבור, ואח"כ את מורה נבוכים. א"כ, אם הוא גם מזכיר את המורה, בוודאי שהתשובה היא אחרי החיבור, ואם רצה לחזור בו ממה שכתב בחיבור היה צריך לכתוב כך, אבל הא לא חזר בו, אם כן הטור צודק, הטור דייק יפה מאד. לכן למרות שבחיבור כך משמע, אבל אם מהתשובה מוכח אחרת, מוכרח להסביר אותו שגם זה בכלל האיסור. אם כן יוצא, שאי אפשר לפרש את הרמב"ם בחיבור לא כפי שכתב הוא בעצמו בתשובות. לכן אין ברירה וחייבים לקבל את זה.

דרך אגב צריך לדעת, יש כמה וכמה מקומות שמרן הבית יוסף כשלא היתה לו הוכחה איך לפסוק, הוא סתם את הדברים. הוא לא יכל להחליט. אפשר לראות מה שכתבתי על זה בשע"ה הלכות כתיבת ס"ת [עיני יצחק יו"ד ב' סי' קס"ה הערה ו'], שיש הרבה מקומות שמרן סָתם בדברים שלא יכל להכריע. גם פה אי אפשר להגיד שהחליט שזה כך, כי בבית יוסף הוא לא דן אם זה נכון או לא, והוא גם לא היה יכול לדון כי לא ראה את התשובה, לכן הוא החליט לסתום את הדברים. א"כ יוצא שהדבר לא מוכרח. אבל עכשיו, אחרי שאנחנו רואים את התשובה, ורואים בבירור שזה כך, איננו יכולים להתעקש ולהגיד שהמשמעות בחיבור הוא אחר. יש פה עוד כמה וכמה דברים שצריך לדון עליהם, אבל הזמן התקצר ואני רואה שרק התחלנו.

אולי אפשר להוסיף פה עוד חשבון, אפילו אם נגיד שמרן סבר אחרת, אבל אחרי שראינו את התשובה, אם היה רואה אותה היה מודה. אבל פה כבר אפשר להתווכח, כי יש כאלה שאוחזים שמה שמרן לא ראה הוא לא היה צריך לראות... בכל אופן כיון שברמב"ם בחיבור הדבר לא מפורש, והטור לא הכריע שזאת הכוונה של הרמב"ם בחיבורו, לכן הפירוש בדבריו נוטה לכאן ולכאן, אבל התשובה מפרשת את החיבור.

 

העניין הזה קשור לעשירי בטבת, ויש פה חידוש חשוב. כבר בהתחלה אומר לכם את המסקנה, שכל ההיתר של הטייפים וכדומה שהתירו בספרי חכמי זמנינו, זה רק לאנשים עם עצבים שצריכים הרגעה נפשית, ובפרט לנשים. הם מתירים מפני חולשת הדור, וזה בגדר רפואה לחולה שאין בו סכנה. כך זה בהרבה  ספרים, חשבתי שאספיק לומר היום אבל פשוט לא נשאר זמן, אולי אגיד זאת בלי נדר בשבוע הבא. יש כאלה טוענים שאנשים לא חולים, אלא רק עושים עצמם חולים, לא משנה.

אבל אני חושב שהבעיה והטעות היא, שבעצם הכל הפוך. נכון שיש אנשים עצובים ומדוכאים לצערנו, אבל הטעות היא, שבמקום שאדם יהיה עצוב חרבן ירושלים ובית המקדש, הוא מתעצב על דברים אחרים, ועכשיו הוא מחפש לו תרופה ומתירים לו לשמוע מוזיקה. הכל הפוך. דור עקש ופתלתול. רוצים לשמוח במה שאסור, במקום לשמוח במה שצריך לשמוח, במצוות ה', תחת אשר לא עבדת את ה' אלד'יך בשמחה. אבל במצוות הוא לא שמח, הוא מקיים את המצוות בעל כורחו בלי לשמוח, אז הוא מחפש ממה לשמוח, ושומע שירים. כל ימיהם כך. יש אנשים שכל הזמן שומעים שירים, מה יעשו בחתונות? ישמעו שוב שירים? כבר התרגלו וזה לא משפיע, אז עכשיו צריך להשתגע, לשמוע שירים פראיים. שירים רגילים זה כבר לא מתאים, כבר התרגלו לשמוע שירים רגילים אז כבר אין חידוש, עכשיו צריכים שירים פראיים כדי שישתוללו. ואנשים שעצובים, שאומרים להם תשמעו שירים, למה אתם עצובים? על בית המקדש? לא. על זה לא מתעצבים. זו הטעות שלנו, וזה דבר שאנחנו צריכים  לחזור עליו בתשובה.

ההזדמנות לעשות תשובה על זה היא גם בעשירי בטבת. מצאתי בפירוש יפה ללב להר' יצחק פלאגי, מביא אותו כף החיים בסימן תק"ס סק"ל, הוא כותב כך, והשומע קול מנגנים, תשמעו מה התיקון לזה, כשיצום נפשו, ובפרט בג' צומות, י"ז בתמוז וט' באב ועשירי בטבת, שהם מפני החרבן, יכוין עליו לכפר על מה ששמע קול כלי שיר תופים ומחולות בסעודת הרשות. יש עכשיו הזדמנות בצום עשירי בטבת שהוא על חרבן בית המקדש, ועל ידי עינוי נפשו תכפר עליו נגד התענוג שלקח מהניגון, והיא תשובת המשקל. בתחילה חשבתי, מה זה יעזור לו? הרי בלאו הכי הוא צם. התשובה היא, עכשיו כשאתה צם ותחשוב ותצטער על ששמעת שירים, ואסור היה לך לשמוע שירים סתם, א"כ יש פה עוד עינוי, מוסיף עינוי על עינוי ומכפר על שמיעת קול השירים. והוא מציין מקור, עיין תנופה חיים סדר מטות. חפשתי ומצאתי, זה ספר של אביו, הר' חיים פלאגי, היה ממש גאון לפי מה שרואים, כמובן שהוא לא צריך את האישור שלי אבל לפי כל החידושים שהוא כותב פה, מה שראיתי, ממש גאונות. מה המקור שלו? הוא עשה רמז במוסרה, כתוב 'כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו. לענות נפש. ויש עוד מקום אחד במקרא שכתוב לענות נפש, בתהלים, למנצח על מחלת לענות. א"כ יש תרין לענות, 'לענות נפש' ו'מחלת לענות', א"כ הוא אומר, אם אדם מקיים לענות נפש, אם הוא צם ומענה את נפשו, שיחשוב על 'מחלת לענות', על המחולות ששמע, וזה יהיה כפרה ויתקן אחד את השני, ועל ידי עינוי נפשו זה מחלת לענות. העינוי הזה, זה מחלת, ונוסיף על זה שגם תהיה לו מחילה, ימחלו לו מהשמים. זה התיקון. א"כ יש לנו הזדמנות שלא נשכח בעז"ה, ונקוה שיהיה כבר סוף וקץ לכל חטאותינו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.
 

 

 


ברצוני לעבור לנושא שקשור גם לעשירי בטבת, אבל קשור לכל ימות השנה, ואולי זו הזדמנות כעת שיש לנו את עשירי בטבת, כדי לדבר על עניין איסור השירה אחרי החרבן. הנושא הזה לגמרי לא פשוט, כמה וכמה קולמוסים נשתברו על זה, ראשונים ואחרונים, כדי לברר את הסוגיות בגמרא וגם את ההלכה. לצערנו אנחנו בדור שהתבלבלו לגמרי, ונושא זה נהיה ממש הפקר. אבל זה לא רק בדור שלנו, גדולי הפוסקים כבר צווחו על זה בזמנם, רק שבזמננו נוספו עוד בעיות חדשות.

 

 

 

 

 


ניגון (ללא מילים)
שירה בפה (בלי כלי שיר)
שמיעת שירים
שירת פסוקים מהתנ''ך
רגיל בשירה
שירה שלא בכובד ראש

הסכם שימוש
שאלות נפוצות
מחירון משלוחים
ביטול הזמנה
כיצד לחייג מחו''ל - How to dial from overseas






האתר הוקם ומתוחזק ע"י לוגייט טכנולוגיות
אחסון אתרים    חנות וירטואלית