ראשי  רגילות  מבצעים  הרשמה  צור קשר
   
שלום אורח,להרשמה לחץ כאן סל קניות תיק לקוח
חיפוש


  וואטסאפ כשרות


   שירים בזמן הזה
   שיטות הראשונים
   עוד בנושא

  בעניין פאה נכרית

  בעניין מכונת גילוח
דין כלי שיר בחתונות ובבתי משתאות

הדרגות בשירים, שפה ותוכן, ודין כלי שיר בחתונות ובבתי משתאות

מתוך השיעור השבועי מוצש"ק ויחי ה'תשע"א

 

הרמב"ם בפירוש המשנה על מסכת אבות פרק ראשון משנה ט"ז מביא, שעל פי תורתינו הקדושה הדבור מתחלק לחמשה חלקים. יש דבור שמצוה להגיד, יש שאסור להגיד, יש שאינו רצוי, יש הרצוי, ויש דבור המותר. חמשה חלקים. מצווה ומוזהר עליו הם שניים. מצווה, היינו לדבר דברי תורה שזו מצות עשה של ודברת בם. המוזהר עליו, היינו דבור שאסור לדבר, כגון שקר, לשוה"ר ורכילות, קללות וכו'. יש דבור שלישי, שאינו ממש איסור אבל אינו רצוי, כגון רוב סיפורי ההמונים מה אירע ומה היה, מה שנקרא שיחה בטלה. דבור רביעי הוא הרצוי, דהיינו לדבר בשבח המעלות והמידות הטובות, ובגנות הדברים הפחותים ומידות לא טובות. והדבור החמישי שהוא מותר, הם דברים הנוגעים לפרנסה של האדם, למאכלו ומשתהו, למלבושו וליתר צרכיו, שדבור זה אינו מצוה ואינו רצוי, ומי שלא ירצה לדבר, שלא ידבר, אבל זהו דבור המותר. כך מביא הרמב"ם בפרקי אבות על המשנה, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

אבל הרמב"ם בהמשך, נכנס לעניין השירים וכותב כך, ודע, כי השירים המחוברים באיזו שפה שתהיה, אינם נבחנים אלא לפי ענייניהם. והולכים בהם על פי חלוקת הדבור שאמרנו. מה מותר לשיר ומה אסור, לא תלוי בשפה, אלא בתוכן ובנושא השיר. וגם בשירה, יש דברים שרצוי לשיר עליהם, ויש שלא רצוי, ויש שאסור. הכל לפי החלוקה הזאת. ולא ביארתי זאת אף על פי שהוא ברור, לפי שראיתי נכבדים וחסידים מאומתנו, כשהם מצויים במסיבת משתה יין או חתונה או זולתה, ורצה אדם לשיר בלשון ערבי, אפילו היה ענין אותו השיר בשבח הגבורה או הנדיבות, וזה מן החלק הרצוי, או בשבח היין, הרי הם מתנגדים לזה בכל אופן של התנגדות ואינם מתירים לשמעו. הוא אומר, שאנשים נכבדים וחסידים הנמצאים בשמחה אצל חתן, או בכל סעודה אחרת של מצוה ושותים יין, ואדם רוצה לשורר ולשיר בלשון ערבית, לא מרשים לו. לכאורה מה הבעיה, הרי הוא מדבר בשבח היין, הוא לא מדבר מהדברים שאסור. הרי ליין יש מעלות, כמובן אם אדם שותה בשכל, יש בזה שבח. לא לחינם תיקנו על היין ברכת בורא פרי הגפן, כמו שרבא אומר בגמ' סנהדרין דף ע ע"א, חמרא וריחני פָּקְחִין, כך העולם גורס. לפי גירסא זו, פָּקְחִין פירושו מפקחים. אבל רש"י אומר עשאוני פיקח, עשו אותי פיקח, א"כ צ"ל חמרא וריחנא פַּקְחִין, היינו פיקחו אותי. כי אם אתה אומר פָּקְחִין פירושו מפקחים את העולם. אם זה הפירוש, אז יכול להיות, אבל רש"י לא מפרש כך. בכל אופן, היין והבשמים הם דברים שמביאים לידי פקחות והבנה ומעוררים את הנפש. או כמו שהרמב"ם מביא דוגמא על נדיבות, כמה חשוב אדם נדיב המפזר מממונו. או גבורה, לשבח אדם בגבורתו. כל זה הם מתנגדים אם שר בלשון ערבי. ואם שר המשורר איזה פיוט מן הפיוטים העבריים, אין מתנגדים לזה, אם שר בלשון הקודש הם מסכימים, ואין זה חמור בעיניהם, אף על פי שענין השיר אפשר שיש בו מן המוזהר עליו או שאינו רצוי, אפי' אם הוא שר דברים שאסור לשיר, אבל בגלל ששר בלשון הקודש, הם מסכימים. אומר הרמב"ם, וזו סכלות גמורה. כי הדבור אינו נאסר ומותר ורצוי או אינו רצוי ויהיה מצוה באמירתו מצד שפתו, מה זה משנה באיזו שפה שרים, אלא מצד עניינו. תלוי רק מה התוכן והמהות של הדברים. מה זה משנה באיזו שפה הוא שר? מדוע אם שר בלשון הקודש הם כבר מכשירים, ואם שר בערבית זה נהיה פסול? שאם היה ענין אותו השיר נעלה, צריך לאמרו באיזו שפה שתהיה, ואם היה עניינו פחיתות, צריך לזנחו באיזו שפה שתהיה. כך הרמב"ם קובע במסמרות. סכלות גמורה.

וממשיך הרמב"ם, אלא שיש לי בזה תוספת, יש פה עוד חידוש, שאם היו שני פיוטים שיש להם ענין אחד, כגון לעורר כח התאוה ולשבחה ולגרות את הנפש בה, והיא פחיתות, וזה מחלק הדבור שאינו רצוי, לפי שהוא מעורר ומזרז למדה גרועה, והיה אחד הפיוטים עברי ואחד ערבי או פרסי, הנה שמיעת העברי והדבור בו מאוס יותר לדעת התורה מחמת מעלת השפה, לפי שאין ראוי להשתמש בה אלא בדברים נעלים. יותר חמור וגרוע אם השיר הוא בלשון הקודש ומעורר לדברים לא רצויים, מחמת מעלת השפה. דהיינו, נכון שאני אומר שהעיקר הוא תוכן הדברים, אבל בלשון הקודש יש מעלה, ואם משתמשים בלשון הקודש לדברים לא יפים, זה מוסיף חטא על פשע וחמור כפליים. ואח"כ הוא אומר, ובפרט אם נצטרף לזה שימוש בפסוק מן התורה או משיר השירים, אם משתמשים בפסוקים שהגמרא אומר ע"ז במסכת סנהדרין דף ק"א ע"א עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים, לא נכנס לזה כרגע, זה עוד נושא בפני עצמו, שאסור לשיר פסוקים משיר השירים ובכלל מן התורה. שאז זה יוצא מן החלק שאינו רצוי, לחלק האסור שמוזהרים עליו, הואיל והתורה אסרה לעשות את מלות הנבואה מיני זמר לעניינים פחותים וגרועים.

מדוע אני מדבר על הנושא הזה, קבלתי פה שאלות שנשאלו ע"י אחד הרבנים החשובים, והרב שילה הי"ו ניסחם כדלקמן. שאלה א'. האם מותר לשמוע ולהשמיע זמרים פסולים המחטיאים את הרבים זה נושא שמדברים עליו הרבה בזמן האחרון, ואנשים קצת התבלבלו, או שירים פסולים דרך דיסקים, תקליטים או מכשיר רדיו, דהיינו לא בהופעה ממש אלא ע"י אמצעי אלקטרוני. כלומר, אתה לא שומע אותו בעצמו ישירות, אלא דרך מכשירים. שאלה ב. האם מותר לזמר כשר לשיר באירוע שיר של זמר פסול.  שאלה ג'. האם יש הבדלי עדות בנושא זה.

שלושת השאלות האלו, על כל אחת מהן צריכים לדבר בפני עצמה, אינני יודע אם נספיק לדבר על הכל עכשיו, אבל נפתח בנושא בעז"ה כי זהו נושא ארוך ורחב, שנשתברו עליו הרבה קולמוסים, ופתחתי ברמב"ם הזה כי הדבר קשור למה שדברתי בשיעור שעבר [מוצש"ק ויגש ה'תשע"א] על עניין השירה לאחר החרבן, ואולי נתחיל להתעמק קצת ברמב"ם הזה, בכדי להבין את הדברים. הרמב"ם הזה מפורסם, הרבה מביאים אותו, אבל אינני חושב שהרבה התעמקו בו.

 

ראשית, בכוונה דייקתי את הלשון, והבאתי את פירוש המשניות להרמב"ם שבהוצאת מכון המאור. אתם יודעים, את פירוש המשניות הראשון, מה שיש מעבר, תירגמו הקדמונים, יש את התרגום של רבי שמואל בן יהודה אבן תיבון, ויש את של אלחריזי, פירוש המשניות הנפוץ. יותר מאוחר יש את פירוש המשניות שהדפיסו מוסד הרב קוק, שמצד אחד התרגום הוא טוב, ומצד שני מי שהוציא אותו לאור לא היה אדם ראוי. מוסד הרב קוק מדפיסים כל ספר, העיקר שהוא מדבר על דברי תורה. לא משנה מי הכותב, הוא יכול אפי' להיות חילוני, העיקר שהוא כתב משהו על התורה, לצערינו. הספרים שלהם צריכים בדיקה. לא לסמוך על כל ספר שלהם. הם הדפיסו ספרים מכל המינים, ממשכילים, ממתבוללים, מחצי מתבוללים, חצי רפורמים, כל מיני אנשים עם דעות זרות ומוזרות. אם זה נושא תורני, הם הדפיסו בלא לבדוק בציציותיו של הכותב. יש להם כל מיני היתרים, ומי שרוצה למצוא היתרים ימצא בכל מיני חורים. בכל אופן, שומר נפשו יזהר, ולפני שהוא רואה ספר צריך לבדוק אותו. יש להם גם ספרים טובים, כמו הרשב"א והריטב"א שהוציאו עם הגהות מקדמונים, מכתבי יד, יש להם כסף, הם הדפיסו הרבה ספרים שהיה צריך להשקיע בהם הרבה עבודה, אבל לא תמיד המוציאים לאור כשרים. פירוש המשניות שלהם, לצערנו, פרסם אותו מישהו שהיה בקי בערבית, היה רגיל בפירוש המשניות, אבל אליה וקוץ בה. ב"ה זכינו בשנים האחרונות, שהרב עזרא קורח הי"ו תרגם את פירוש המשניות מחדש, עשה עבודה טובה מאד, ופה בקטע הזה היה לי איתו משא ומתן על דיוק של כמה מלים. הוא הכניס פה מלה אחת, שכנראה יש בה נפקא מינה. הפירוש שלו מאד מדויק, ועוד מעלה יש בספר, שישבו ת"ח לעשות הערות וביאורים, מקורות על פירוש המשניות, וההוצאה הזאת ממש נהדרת. ממש סייעתא דשמיא. נגולה אבן מעל ליבי כשיצא פירוש המשניות הזה לאור, כדי שלא נזדקק ולא יזדקקו אחרים לרעות בשדות זרים. טוב שגדולי התורה תמכו בזה, כי הם הבינו את הבעיה שיש בפירוש המשניות ההוא, וברוך ה' שהפתרון נמצא מהר.

 

לעניינינו, הרמב"ם פה כותב, יש נכבדים וחסידים מאומתינו, על איזה חסידים הרמב"ם מדבר? הוא לא מדבר על החסידים של היום. אלו שנקראים היום החסידים, אשריהם ואשרי חלקם, החסידות עשתה הרבה, היום הרבה ביהדות מחזיקים מהחסידים, אבל חסיד שהרמב"ם מדבר זו המדרגה של חסיד, והדבר לא פשוט. הרי יש חסיד ויש צדיק.

יש חסידים שנקראים חסידים. בזמנו כשהתחילה תנועת החסידות, הנודע ביהודה היה אחד מהמתנגדים לזה, בגלל שהרבה מהחסידות מבוסס על פי הקבלה ועוד עניינים, ופחדו כמו שהיה עם שבתאי צבי שגם הוא נכשל בעניינים בסוד, הוא והכת שלו התדרדרו ועשו מעשים שלא יעשו, ועטפו זאת בכל מיני תירוצים. לכן, אחרי שבתאי צבי, כשהתחילה תנועת החסידות, היה פחד בין גדולי ישראל שאולי החסידות תוביל לכיוון לא רצוי, והתנגדו לה. לאמיתו של דבר, החסידים הודו שטוב שהתנגדו להם, כי זה עצר אותם, אחרת הם היו עלולים להתדרדר וללכת לאפיקים לא רצויים, ובגלל שהיתה התנגדות הם התישרו, ממילא יצא מזה דבר טוב. אחד הדברים שהיה ויכוח בדורות ההם, שהתחילו להגיד לפני כל דבר מצוה את הנוסח לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, על פי האר"י. מה זה יחוד ומה זה שכינתיה, אלו דברים גבוהים, מי מבין את זה? בכל אופן גדולי החסידות, הבעש"ט וכל האדמורי"ם, אימצו לומר את זה, והנודע ביהודה התנגד לכך וכתב תשובה נגד הדבר, ואמר שאין צורך להגיד לשם יחוד, כי הכל זה לשמה, ואם מכוונים לשמה אין צריך להגיד וכו'. ובסוף התשובה הוא כתב, וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם, כך הוא סיים את התשובה. המדפיס שראה זאת, לא מצא חן בעיניו, ובמקום לכתוב וחסידים יכשלו בם, כתב ופושעים יכשלו בם. אמר לו הנודע ביהודה, איזה שוטה שבעולם, אני עשיתי מהפושעים חסידים, ואתה עשית מהחסידים פושעים. כך היתה ההשקפה ואלו היו הדיבורים בעוצמת המלחמה ביניהם.

בכל אופן הרמב"ם דבר על חסידים שאין עליהם ויכוח. והרמב"ם כותב עליהם דברים חמורים, שזו סכלות גמורה. עפר אני תחת כפות רגליו של הרמב"ם, אבל אני רוצה לתרץ אותם בעז"ה, תשמעו ותגידו מה דעתכם. כי אם הרמב"ם כותב עליהם נכבדים וחסידים, ומצד שני כותב עליהם שזה סכלות גמורה, זה לא כ"כ מסתדר. לא יכול להיות שהם היו עמי ארצות כאלה.

 

אבל אולי בהתחלה נביא ראיה למה שאומר הרמב"ם. ודאי שהרמב"ם צודק שאין שום איסור לשיר שלא בלשון הקודש. כמה שירים יש לרבינו שלום שבזי בערבית, וכי יש איסור? אכן אינני יודע אם קדמונינו שרו בערבית. הרש"ש לא התחיל הראשון, היו מעט לפניו, אבל המשוררים הקדמונים שהיו בתימן כמו רבי אברהם בן חלפון או רבי שמריהו הכהן, הקדמונים בתימן שהיו משוררים, או אצל הספרדים, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, כמדומני שאין להם שום שירים בערבית. למשל היה בתימן מארי יחיא אלצ'אהר בעל צידה לדרך, שהיה משורר גדול, בעל ספר המוסר, גדול בנגלה ובנסתר וגם בפיוט, וכמדומני שאין לו שום שירים בערבית. התחילו לשיר בערבית קצת לפני רבינו שלום שבזי, בזמן אבותיו, וכנראה שזה מהסיבה שדברנו עליה בעבר, שראו צורך לחזק את הציבור בנושא הזה כדי שלא יימשכו אחרי השירה של אומות העולם. כנראה גם הבנין של השירים דומה, אינני יודע להשוות זאת לשירי אוה"ע כי אינני מכיר את שירתם, אבל לפי מה שקבלתי מאבא מארי, היתה משיכה לשירי הגויים ויש לזה ראיות, מי שירצה יראה בקונטריס שירת יצחק שם יש עוד מקורות לדבר. לכן, בגלל שהיה צריך למנוע זאת, הוא עשה שירים כשרים, כדי שח"ו לא ילכו לרעות בשדות זרים. ואכן לפי הרמב"ם זה מותר, כי הרמב"ם כותב שאם השיר הוא כשר, לא משנה מה הלשון. בזמן הגמרא שרו בארמית, כמו שכתוב במסכת ברכות דף ל"א ע"א, אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא, לישרי לן מר. אמר להו, ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן. אמרי ליה, אנן מה נעני בתרך. א"ל, הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. יכולים לעשות מזה שיר, אינני יודע למה היום אף אחד לא עושה לזה מנגינה ושר. על אותו משקל של יום אזכרה חטאי, לעורר כדי שלא יהיה קלות ראש.

בתשובה להערה מהקהל: נכון שזה בארמית וזה בערבית, אבל הערבית היא אחרי הארמית. בדרגות של לשון הקודש, הראשונה היא לשון הקודש, זו השפה שהקב"ה דבר, ובה ברא את העולם. אח"כ יש את לשון יוונית, מה שהגמ' מגילה דף ט' ע"ב אומרת עליה יפת אלד'ים ליפת וישכן באהלי שם, וכו' יפיותו של יפת יהא באהלי שם. זו הלשון היוונית שנשתכחה מן העולם, וכבר אין לנו היום את הלשון היוונית. אבל זו הלשון הכי קרובה ללשון הקודש. אחריה יש את הלשון הארמית, שהיא אחותה של השפה העברית. והערבית היא בת אחותה. כך כותב הרמב"ם, שהשפה הערבית היא בת השפה הארמית. ממילא נכון שהארמית היא יותר מהערבית, אבל היא לא רחוקה, היא אמא שלה. גם אנחנו שרים פיוטים בארמית, כמו חדו חדו רבנן או אנה משה רחימא. כי היום כשאנחנו מדברים על ארמית אנו חושבים, ודאי שזו לשון קדושה, היא הלשון של הגמרא והמדרש והתרגום, אבל זה בגלל שאצלנו הלשון נהיתה לישנא דרבנן, ממילא אנו רואים בה לשון קדושה, אבל בזמנם גם הגויים דברו בארמית. עד היום בכורדיסטאן מדברים ארמית. פגשתי פעם יהודי מכורדיסטאן שאמר לי, אנחנו מדברים ארמית. אמרתי לו, איך אומרים אני הולך בדרך, אמר, אנא אזל באורחא. והוא היה נהג מונית, עם הארץ שאין לו שום קשר לגמרא וכו'. עד היום, גם היהודים וגם הגויים בכורדיסטאן מדברים ארמית. בזמן חז"ל זו היתה השפה המדוברת של כולם, והיא לא היתה שפה קדושה. והם גם שרו בארמית. אבל אם אנחנו נשיר בארמית אף אחד לא ירגיש בזה משהו מוזר, אם אם מישהו ישיר באנגלית, בצרפתית או בסינית, הדבר יהיה קצת מוזר, בגלל שארמית אצלנו זה קדוש כמו לשון הקודש, כמעט באותה דרגא. יש עוד דבר שמובא במדרש על רבי שמעון בן חלפתא, יש על זה סיפור ארוך, שהלך לאיזה מקום והוא כבר היה זקן, והיו שם נערים שלא הכירוהו והתלוצצו עליו, אמרו לו, בוא תרקוד איתנו. אמר להם, אני זקן ולא יכול, אמרו לו, בכל זאת. אמר להם, אני אגיד ואתם תענו אחרי. כנראה הם לא שמו לב מה הם שרים, והוא אמר, מן שרויא דחטאה יהא חלי, דהיינו החטא בהתחלה הוא מתוק, אבל מן סופיה מריר כלעניתא דמותא, סופו של החטא מר כלענה. ובסופו של דבר אכן היה שם אסון. רואים שהוא שר בארמית. א"כ הרמב"ם צודק שלא משנה השפה העיקר שהתוכן כשר.

לפי זה, מה רוצים אלה הנכבדים והחסידים מאומתינו. אלא נראה לפענ"ד, שהיתה להם פה תשובה פשוטה מאד. דהיינו, צודק הרמב"ם שלגבי דבור הכל תלוי אם הוא רצוי או לא רצוי, אבל לגבי לשיר, שירה בלשון הגויים אסור. זו תהיה התשובה שלהם. כלומר, הרמב"ם טוען שאין הדבר תלוי בלשון אלא בתוכן, הכל טוב ויפה, אבל כל זה מדובר רק על דבור, אבל לגבי שיר, אפילו אם תשיר על גבורה או על יין, דברים שאינם שירות ותושבחות לקב"ה, אסור. ועוד מעט נראה שהדבר מפורש בתשובה של רבינו האיי גאון. הזקנים והנכבדים האלה לא התנגדו לחינם, פשוט היה להם מקור. וגם נבין עוד מעט למה הרמב"ם לכאורה התעלם מתשובה זו של רבינו האיי גאון. אם אתה זוכרים, הבאנו בשיעור שעבר את התשובה הזאת של רבינו האיי גאון שכותב, אבל זמארא דאסר מר עוקבא, דברים שאינן כסדר הזה, אלא נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח אדם יפה ביפיו ולקלס גבור בגברתו וכיוצא בזאת, כגון של ישמעאלים הללו שנקראין אשעאר אלגזל, לא מבעיא במאנא דאסיר, אלא אפילו בפומא בלחוד אסיר. השירים של הישמעאלים בנושאים האלו, אסור לשיר אותם, כי אינם שירות ותושבחות לקב"ה, ובגלל החרבן זה נאסר.

 

אבל אולי קודם שאמשיך, נשלים פה את הנקודה, מה לא כ"כ מדויק פה בתרגום של פירוש המשנה להרמב"ם, [ע"י הרב עזרא קורח הי"ו] כדי שבעצם נבין מה הטענה של הרמב"ם, ומה אנחנו עונים. במהדורה של מכון המאור התרגום הוא כך, ואם שר המשורר איזה פיוט מן הפיוטים העבריים אין מתנגדים לזה ואין זה חמור בעיניהם, אע"פ שענין השיר 'אפשר' שיש בו מן המוזהר עליו או שאינו רצוי, וזו סכלות גמורה. על המלה 'אפשר', טענתי להרע"ק, למה תרגמת כך? בכל התרגומים עד היום לא היה כתוב את המלים האלה, אפשר שיש בו מן המוזהר, כי הרי אם זה רק אפשר, ממילא זה ספק, א"כ מה אתה רוצה מהם? לפי המלים האלה, הרמב"ם טוען שאם השיר יהיה בלשון הקודש ואפשר שיהיה בו דבר שמוזהר עליו זה סכלות גמורה, אפשר דהיינו יכול להיות שיהיה בשיר הזה משהו שאסור, א"כ מה הרמב"ם כל כך מתרעם עליהם, אם זה רק אפשר. ואכן בסופו של דבר הוא הודה לי, וטען שלאמיתו של דבר, כשמתרגמים קשה להסתכל ממש לעומק הדבר מה שנוגע להלכה, אבל במקור בערבית כתוב מלים ברמב"ם שהיה חייב לתרגם בלשון אפשר. כי הרמב"ם כותב, קד יכון מן היא. קד יכון פירושו כבר יהיה, והוא היה חייב לתרגם ותירגם זאת בלשון כבר אפשר, אבל לא חייב להיות כך, הוא היה יכול לתרגם לפעמים זה כך. אמרתי לו, טוב, אבל המלה אפשר זה לשון ספק, וזה לא טוב כי זה מחליש את הטענה של הרמב"ם. כי אם זה ודאי אסור, אז הרמב"ם טוען טוב, אבל אם רק יכול להיות שזה אסור, אז מה הוא רוצה מהם. עוד נחזור לזה בע"ה בהמשך.

 

נחזור לשאלה ששאל רבי נחמיה ברבי עובדיה ממדינת קאבס, עיר בדרום תונסיה, את רבינו האיי גאון, והא דשלחו ליה למר עוקבא זמרא מנלן דאסיר, סריס וכתב להו אל תשמח אל גיל כעמים. ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין, הני מילי זמארא דמאנא אבל דפומא שרי, קא משמע לן. ילמדנו אדוננו אם הלכתא או לא. זו שאלה ראשונה, האם הגמרא הזאת היא להלכה או לא. שאלה שניה, ואו הילכתא היא, קשיא לן ההיא דאיתמר כל הנהנה מסעודתו של־חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות. אם כן איך נשמח את החתן. או יש הפרש בין ביתו של־חתן ובין זולתו. ונהגו במקומנו זה בבתיהם של־חתן ושל־כלה שהנשים משחקות בתופים ובמחולות, ומביאים גויים ומשמחים בכלי נבל וכינור ועוגב, שרי או אסיר. ואם יש הפרש בין אלו הכלים או לא. א"כ ראשית, הנשים היו משחקות בתופים ובמחולות. ועוד, שהיו מביאים גויים שהיו משמחים בכלי נבל וכינור ועוגב. הגויים ניגנו כי כנראה היהודים שם לא ידעו לנגן, לכן הביאו גויים שינגנו, אבל לא שהם אמרו את המלים. א"כ פה כבר לא מדברים אצל הנשים אלא גם אצל החתן, הביאו ממש כלי זמר. שואל רבי נחמיה את רב האיי גאון, שלכאורה לפי הגמרא ח"ו אנחנו עושים איסור. או שאולי זה לא מדובר על בית חתן וכלה, ששם יהיה מותר. עונה לו הרב האיי כך, הכין חזינא כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם וכל שכן בית חתן וכלה שמשמחין בקולות של שמחה ואומרין דברי שירות ותושבחות לפני הקב"ה, וזוכרין אותותיו וחסדיו עם ישראל מקדם, וקיווי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובות ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל, ופיוטין הרבה על אלו הדרכים וכיוצא בהם בקול נגינות, ובבתי חתנים וכלות שמחות וזכר חופות וברכות להצליחם ולהכשירם, ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה. אם כן על מה הגמרא מדברת, אבל זמארא דאסר מר עוקבא, דברים שאינן כסדר הזה, אלא נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח אדם יפה ביפיו, ולקלס גבור בגברתו וכיוצא בזאת, כגון של ישמעאלים הללו שנקראין אשעאר אלגזל, לא מבעיא במאנא דאסיר, אלא אפילו בפומא בלחוד אסיר. דהיינו, בגלל החרבן גזרו לא לשיר גם בכלי זמר וגם בפה, בא רבינו האיי גאון ואומר זה מדובר על השירים של הישמעאלים, שמדברים על איש יפה ביופיו וגיבור בגבורתו וכדו'. ממילא באו הנכבדים החסידים האלו ואמרו שאסור לשיר שיר כזה. כי הבעיא שלהם לא היתה בגלל הלשון הערבית, אלא בגלל תוכן השירים של הערבים, ועל זה הם התנגדו. מה טוען עליהם הרמב"ם, שאפילו שירים שהם בלשון הקודש, שלכאורה זה צריך להיות הרבה יותר חמור אם יש בהם דבר אסור, ולמה אתם שותקים רק בגלל שזה בשפת לשון הקודש.

א"כ אני חושב שצדק הרע"ק שתרגם בלשון אפשר, כי הרבה פעמים כששרים שירים בלשון הקודש אפשר לפרש אותם בדרך משל, כמו שיר השירים וכדו'. אבל הם טענו, כיון שהשיר והמחבר כשר ואפשר להבין שהוא התכוין לטוב, לדוגמא אם שר לפלח הרימון אדמה רקתך, השיר לא מדבר על הכלה אלא על השכינה, וגם אם זה לא יהיה מוכח, אבל כיון שניתן לפרש זאת כך, לכן הם לא התנגדו. ממילא לכאורה מה שהם אמרו זה נכון לאמיתו של דבר.

בתשובה לשאלה מהקהל: הרב עזרא קורח לא התכוין לזה, הוא בעצמו קצת חזר בו ורצה למחוק את המלה 'אפשר' במהדורה הבאה. אולי צריכים למצוא מלה שתתפרש לכמה אופנים, כי זה לא התרגום למלה קד יכון.

 

נמשיך הלאה, הבאנו בשיעור הקודם [מוצש"ק ויגש ה'תשע"א] מה שהרמב"ם כותב ומעתיקו מרן בשו"ע סי' תק"ס, וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר, אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החרבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין. מביא הרב המגיד את הרי"ף שמביא את תשובת רבינו האיי גאון הזאת. אבל צריכים לדעת, הרי"ף שם קיצר את התשובה של רבינו האיי גאון. את כל התשובה שהבאנו, הוא כתב בכמה מלים ולא פירט את כל הדברים האלה.

אם כן, אני חושב לפענ"ד, אחר בקשת מחילה וסליחה מרבינו הרמב"ם, אם הוא היה רואה את המקור של תשובת רבינו האיי גאון, הוא לא היה כותב כך. דהיינו, הרי רבינו האיי גאון מתיר במפורש כלי זמר בבתי משתאות ובחתונה, הרי שאלו אותו על זה שמשמחים בכלי נבל וכינור, והוא מחלק ואומר שאסור רק שירים של ישמעאלים בין בכלים בין בפה, אבל בבתי משתאות ובשמחת חתן וכלה מתירים גם בכלים, ורבינו האיי גאון אומר שכך המנהג בכל ישראל, ואכן כך אנו רואים בכל תפוצות ישראל שמתירים כלי זמר בחתונות. רק בגלל שהרי"ף קיצר בתשובה של רבינו האיי גאון, לכן הרמב"ם הביא מה שהביא, ואסר כלי זמר אפילו בבתי משתאות ושל חתנים. אבל לפי מקור התשובה, איך שאנחנו רואים, הדברים ברורים שמותר. ממילא הכל מיושב וטוב.

תוספת דברים בעניין מחלק השאלות שבסוף השיעור:

אבותינו החמירו גם בחתונות שלא להביא כלי זמר. ואחת מהשתים, או שהם הבינו כך מהרמב"ם, והרמב"ם הבין כך מהרי"ף אשר קיצר את לשון תשובת רב האיי גאון, ורה"ג אכן לא התכוין לזה, וממילא אנחנו באמת צודקים במה שאנו שומעים כלי שיר בחתונות, כי יוצא שאנחנו היום יותר חכמים כיון שזכינו והמקור התגלה לנו, מה שבזמנם עדיין לא נדפס, אבל אינני חושב שזו הנקודה. יותר מסתבר שאבותינו גזרו זאת בתקנה וחרם מחמת מצבם שהיה באותו הזמן, כיון שראו את המצב החמור ואת קנאת אומות העולם, מצאו צורך למעט את הדבר. אבל הם לא עשו את התקנה והחרם על דעת שיהיה כך גם בזמנינו. היום בזמנינו, אם לא נעשה כך, ח"ו יהיה 'שמחה לתוגה נהפכה'. ממילא גם אבותינו כשקיבלו על עצמם להחמיר בגלל מצבם אז, אבל היום שאנחנו כבר בא"י, ומעורבבים עם עדות אחרות שכולם שומעים כלי זמר בחתונה, אי אפשר שרק התימנים לא ישמעו כלי זמר. יש לנו איזו פירצה לומר, שכשאבותינו עשו את התקנה, לא עשו על דעת זה. ע"כ.

 

אבל כדי להבין את האריכות לשון של הרמב"ם, שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר [עיין בשיעור מוצש"ק ויגש ה'תשע"א מה שעמד מרן שליט"א בנקודה זו], אולי לפני כן ניישב איזו קושיא. הבאנו את תוספות במסכת גטין המביאים את דברי הירושלמי במסכת מגילה, ריש גלותא הוה קאי ודמיך בזמר, פי' בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו, ועל זה כתוב, שלח ליה מר עוקבא אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. עפי"ז כתבו הפוסקים שדוקא מי שרגיל בכך כאותו ריש גלותא, אסור. וכך מביא הרמ"א בשו"ע סי' תק"ס, הוא לא פסק זאת בצורה מוחלטת או שכך נוהגין, אבל הביא שיש אומרים, ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה. זה קצת החליש את האיסור שמרן העתיק מהרמב"ם נהגו שלא לנגן בכלי שיר, דהיינו שזה דוקא למי שרגיל, וזאת על פי המעשה של מר עוקבא. אבל הרי"ף והרמב"ם לא העתיקו את ההלכה הזאת. נלענ"ד שהסיבה שהם לא הביאו זאת, משום שהם סברו שהירושלמי חולק על הבבלי. כי הרי בבבלי כתוב את אותו עניין של מר עוקבא, ולא מובא שם שהריש גלותא היה רגיל להתעורר ולישון לקול מנגינות. יוצא שסברו הרמב"ם והרי"ף, שהבבלי חולק על ההיתר הזה של מי שאינו רגיל. הם לא חילקו. וכבר הטור מדייק שלפי הרמב"ם אין חילוק, וא"כ יוצא שזה אסור אפילו למי שאינו רגיל.
 

 

 

 

 

 

 


שירה בשפה זרה
שירי צחות ומליצה
שירי עגבים וחשק
שירה בפה בסעודת החתן
כלי שיר בסעודת חתן
שירה בכלי שיר
שירה במעורב
עונש השומע/משורר/מנגן
מה דינו של המזמר\מנגן
שמיעת דיסק טייפ או רדיו
מה דינו של הדיסק
פרסום הזמרים החוטאים
כתבי מחאה
אם להזמין זמרים אלו לשמחות
שירה שלא בשמחת מצוה
ערבי שירה וקונצרטים
תשובות מבוארות ע''י העורך
לחן ומקצבים או תנועות של גויים

הסכם שימוש
שאלות נפוצות
מחירון משלוחים
ביטול הזמנה
כיצד לחייג מחו''ל - How to dial from overseas






האתר הוקם ומתוחזק ע"י לוגייט טכנולוגיות
אחסון אתרים    חנות וירטואלית