ראשי  רגילות  מבצעים  הרשמה  צור קשר
   
שלום אורח,להרשמה לחץ כאן סל קניות תיק לקוח
חיפוש






   שירים בזמן הזה
   הועד לנגינה יהודית
   שיטות הראשונים

  בעניין פאה נכרית

  בעניין מכונת גילוח
בירור בדין פאה נכרית - ענף א

 הרב אליעזר פולק שליט"א 
ראש כולל תפארת אריה, ירושלים

קובץ אור ישראל שנה ו גליון ב (כב) טבת תשס"א

פתח קישור

 

בירור בדין פאה נכרית ענף א':

יסודות הסוגיא - ומחלוקת השלטי גיבורים והבאר שבע

סוגיא דכתובות - דיני פריעת ראש ברשות הרבים ובחצר

עיין הסוגיה בכתובות (דף עב.) והיוצא מהסוגיה, שיש שלוש דרגות בדין פרועת ראש: א. "רשות הרבים", או מבוי (ואפי' חצר) שבקעי ביה רבים, שם זה איסור "דאורייתא" וקרוי "דת משה", ולכן לא סגי בכיסוי של "קלתה"כו אלא בעינן כיסוי גמור. ב. מבוי שלא שכיחי ביה רבים: אלא רק מועטים, מדאורייתא אפי' פריעת ראש לגמרי אינו אסור מה"ת. אבל אסור מדרבנן, ונקרא "דת יהודית" שהוא מנהג שקבלו עליהם הנשים, ולכן סגי עכ"פ ב"קלתה". ג. חצר: מותר פריעת ראש אפי' בלא כיסוי כלל.

דין זה שבחצר אין צריך כלל כיסוי, סוברים כל הראשונים: רש"י, תוס', ר"ן, רשב"א, ריטב"א, ושאר הראשונים. וכן פסק בבית יוסף ובדרכי משה (אהע"ז קטו), ובשו"ע (אה"ע סי' כא וסי' קטו).

וכ"כ במג"א (סי' ע"ה ס"ק ד')

 

"ועיין סי' קט"ו אה"ע, שם משמע דוקא בשוק אסור, אבל בחצר שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי הראש, וכ"כ התוס' בכתובות, אבל בזוהר פרשת נשא עמ' רל"ט החמיר מאוד שלא יראה שום שיער מאשה, וכן ראוי לנהוג".

אמנם הב"ח אוסר בחצר פריעת ראש, ויש לו פירוש אחר בסוגיית הגמ' נגד כל הראשונים והפוסקים, והביא דבריו ה"בית שמואל" (אה"ע סי' קט"ו ס"ק י').

ראשית יסוד המחלוקת בקיצור.

ה"שלטי גיבורים": הראשון שמתייחס לנושא זה וכתב להדיא להתיר פאה, הוא בעל השלטי גיבורים (שהיה בזמן הב"י, וקצת לפניו, אמנם הב"י כנראה לא ראה ספרו, אבל הרמ"א כבר כן מביא ממנו) ואותו ציטטו הפוסקים הבאים אחריו (ולכן כ"כ חשוב בירור דעתו בנידון. עיין דבריו על סוגיא שבת סד: ובדפי הרי"ף כט. וכ"כ עוד שוב בנזיר כח. בעין משפט, עוד בש"ס מוזכר פאה נכרית בסנהדרין קיב.) 

תמצית דבריו: וכתב הש"ג שמשמע מהמשנה בדף סד: שכתוב בה "יוצאה אשה בפאה נכרית לחצר" שאין איסור מטעם פריעת ראש, (להלן ביתר הרחבה). ואין לומר שאיירי בפאה מכוסה, שהרי כל מטרתה שיהיה זה תכשיט הנראה לכל, שהיא בעלת שיער. ויש לציין עוד נקודה, שכנראה מלבד הוכחת הש"ג מגמרות, נחלק הוא עם הב"ש גם מסברא אם פאה היא פריצות או אם יש בה מראית העין או לא. שהמעיין בלשונו של הש"ג יראה שכתב "יש להביא ראיה וסמך", והנה ביד מלאכי בכללי שאר הפוסקים הביא כלל גדול שם בסי' י' בשם הגאון בעל ברכת אברהם (חלק ד' סי' ק"נ) וזה לשונו, "דכשאומר הפוסק ומצאתי סעד לדברי מוכח דסעד בעלמא הוא לפי הנראה, ולא ראיה לפי האמת, ומוכח ג"כ שיש חולקים עליו". גם מסגנון דבריו של הש"ג משמע שהיה מנהג נפוץ בימיו והוא בא להביא סמך למנהג הזה, וודאי אם הש"ג היה סובר מסברא שאסור והוא "פריצות", לא היה טורח להביא ראיות ליישב זה.

וכן לשונו שם "דשיער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשיער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער, אבל שיער המכסה שערה אין כאן משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש", עיקר היתרו מסברא שלא אסרה תורה אלא שיער ממש, וגילוי שיער אינו פריצות בעצם כמו גילוי בשר ולכן שרי בפנויות (ועוד הרבה ראיות, ראה להלן), רק חידוש התורה לנשואות לצניעות יתרה ואין לנו בו אלא חידושו, ואי אפשר מעצמנו לחדש איסורים חדשים, אפי' אם יש בהם ממש אותו הטעם שיש לתורה, ואכמ"ל.

ומאידך הב"ש (ראה דבריו לעיל באריכות) כתב בדבריו, "נראה מדבריו שהבין מה שאמרו בשביל שתיראה בעלת שיער רצונו לומר שהשערות של פאה נכרית יהיו נראות לחוש עין הרואה להטעות אותו להחזיק הפאה נכרית לשיער עצמה הדבוק לבשרה ממש, ואיך יהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה, דהא לצאת בשיער עצמה מגולה אסור מן התורה... והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים משום מראית העין". ולפ"ז גם אם נניח שראייתו של הש"ג ליתא, עכ"פ לא גרע מאם היו כותבים הש"ג והרמ"א מסברא ללא ראיה כלל, שנראה להם להתיר פאה נכרית כיון שלא אסרה תורה אלא שיער ממש, ופשוט שהיינו סומכים עליהם.

ובזמנו חלק עליו בן דורו מהר"י קצנלנבוגן, ותשובתו היתה בכתב יד, והראשון שהביא דבריו הוא שו"ת באר שבע סי' י"ח, ותמצית דבריו שאין ראיה מהמשנה, דהמשנה איירי בפאה מכוסה עם סבכה, שהרי רש"י שם פירש שהפאה נועדה לאשה ששערה מועט, וא"כ כל כוונתה להיראות ככל הנשים ששערן מרובה, והם ודאי מכסות ראשן. ולקושיית הב"ש מה קישוט הוא זה, תירץ שעיקר המטרה היא להגביה הסבכה שתיראה נפוחה כאילו יש שיער מתחתיה.

והוסיף וכתב, "ואין להקשות אם לא היו רגילות להשתמש בפאה נכרית אלא דוקא הנשים שהיה שערן מועט כדי שלא ירגישו בעליהן במיעוט שערן שהוא ניוול לנשים, א"כ למה בחרו דוקא בפאה נכרית יותר ממשי או פשתן וכיוצא בזה. דיש לומר משום דלפעמים הסבכה נעתק ממקומו או לרפיון הקשירה בראשה היא מתרחבת ושיער ראשה נראה מעט מחוץ לצמתן, הלכך בחרו בפאה נכרית יותר ממשי או פשתן, כדי שלא ירגישו בעליהן". ועוד כתב הב"ש, שהרי איירי מתני' שיוצאה לחצר, ושם מותר פאה נכרית, וא"כ אין ראיה להתיר ברה"ר.

ועיין לעיל שהבאנו את כל תשובת הבאר שבע במלואה עם כל קושיות הב"ש, והבאנו שם את ביאורי האחרונים ליישב קושיית הבאר שבע, ע"ש פלפולים עמוקים בביאור סוגיית הגמ'. ונביא שוב בקצרה.

קושיה ראשונה על הש"ג, היא קושיית הב"ש, שהרי רש"י והערוך פירשו שפאה נועדה רק לאשה ששערה מועט, וא"כ על כרחך איירי בפאה מכוסה, דוודאי מכסה שערה, שהרי כל מטרתה להיראות ככל הנשים ששערן מרובה, והן ודאי מכסות שערותיהן כהלכה. והתירוץ בקיצור, כמש"כ הב"ש בעצמו, שהש"ג הדגיש בדבריו את פירוש הרמב"ם והביא ממרחק לחמו, שמוכח מדבריו שפירוש פאה הוא כמו פאה של ימינו שמיועדת לכל הנשים. והשמיט פירוש רש"י, מפני שלא ס"ל כרש"י.

ובספר ב"ש כתב שיש לומר שגם כוונת הרמב"ם כרש"י, רק כתב "יפה" מטעם שמא יצא לחוץ, "והרבה" כדי שתתנפח הסבכה. ומלבד מה שקשה על זה שהעיקר חסר מן הספר, שאיירי באשה חריגה וקירחת, וכל האחרונים הבינו שיש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, בנוסף לזה הרי להדיא הש"ג הביא ראיה מדברי הרמב"ם להתיר פאה מגולה, וביאר שעל כרחך איירי במגולה דאם לא כן מה הקישוט, ומוכרח לומר שהש"ג הבין בדברי הרמב"ם שאיירי במגולה, ולכן השתא דאתית להכי תפרש שאיירי במגולה ברה"ר, ובוודאי שרמב"ם חולק על רש"י בביאור הציור של הפאה.

ועיין לעיל בתשובת הבאר שבע שהבאנו דעת הערוך לנר, שגם רש"י כתב כן רק בערכין, אבל כאן מוכח מסוגיית הגמ' להדיא שגם רש"י מודה שאיירי בפאה כמו הרמב"ם. ואין לומר שרש"י סובר שהפאה אסורה, וזו מחלוקת ראשונים, כי אפי' אם רש"י מפרש הסוגיה דלא כרמב"ם, היינו שלשיטתו אין ראיה מהסוגיה להתיר פאה, עכ"פ הרי אין גם ראיה לאסור, וא"כ להלכה כיון שמשמע מהרמב"ם להתיר, ואין ראיה מרש"י לאסור, ההלכה להיתר. וגם יש ראיה להתיר פאה מהסוגיה דחוטי שיער ועוד.

גם בתשובת הגאונים (שבת סד:) כתבו, "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן" [המקור לכך הוא בתשובות רב נטרונאי גאון סימנים תנ"ז-תנ"ח]. וודאי לא מסתבר שכל הכלות לא היה להם שיער, וא"כ מוכח שלא סברו כרש"י. וגם הרבה ראשונים לא הזכירו בדבריהם שאיירי באשה ששיערה מועט. ומשמע שהיתה פאה נכרית לכל סוגי הנשים.


קושיה שניה על הש"ג הקשה הב"ש, שהרי במשנה כתוב בפאה נכרית "לחצר", והרי בחצר שרי פירוע ראש ממש, וא"כ מנא ליה ששרי אף לרה"ר. וקושיה זו אינה מובנת, מפני: א. שמשמע שאסור לרה"ר דוקא משום איסור שבת "דילמא שלפא", ולא משום פריעת ראש, דא"כ תיפוק ליה משום פריעת ראש. ב. שא"כ מה החשש לאיסור בחצר שמא תצא לרה"ר, (והוצרכו להתיר רק משום שלא תתגנה), הרי אסור גם בחול לצאת לרה"ר, ובוודאי לא תצא בשבת, עיין לעיל כל זה באריכות.

קושיה שלישית קשה על הש"ג, (הקשו כן בשו"ת הסבא קדישא, ובשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"ט), אם מדובר בפאה נכרית מגולה, למה אסרו ברה"ר מחשש "דילמא שלפא", הרי לא תגלה שערה, כמבואר במשנה (דף נז.) שמותר לצאת בסרביטין אם הם קשורים, דלא חיישינן שמא תסירם, שהרי לא מיגליא שערה, ע"ש ברש"י. וא"כ מה החשש לאסור בשבת לצאת בפאה לרה"ר, הרי ממילא לא תסירם כדי שלא תגלה שערה. והתינח לשיטת הבאר שבע, שאיירי בפאה מכוסה תחת הסבכה, שיש לבאר שחיישינן שמא תשלוף הפאה מתחת לסבכה כמו בכבול, (בגמ' שם דף נז:).

והתשובה הפשוטה לזה היא שאיירי שלובשת את הפאה על הסבכה. וביאור זה מבואר בכל האחרונים, בתפארת ישראל (על המשנה בשבת פרק ו'), בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (או"ח סי' י"ד סו, אות ו'), בשו"ת הסבא קדישא מהגרש"א אלפנדרי (חלק או"ח סי' א), בנטעי משה (נטע י"א, כתב שם בפשיטות שהש"ג איירי בפאה מעל הסבכה), בשו"ת חסד לאברהם (אה"ע סי' פ"ז), ב"שנות חיים" (סי' שט"ז, מהגאון מהר"ש קלוגר), בעדות ביהוסף סי' כ"ט (מאב"ד טעלז), ובשו"ת רבי עזריאל (חלק ב' סי' ל"ו).

והטעם שעושה כן, יש לומר בכמה אנפין:

א. שהיה דרכה להסירה מפעם לפעם כשהיה לה חם עם הפאה, כמו שטריימל וכובע הנהוג היום אצל הגברים שדרך להסירו ולהחזיקו ביד כשחם, וכשמגיע לבית הכנסת מסירו וכדו'. ולכן ודאי צריך סבכה תחת זה, כדי שתוכל להסירה כשתרצה. אי נמי כדי שבהגיעה לביתה תוכל תיכף להסיר הפאה ולהישאר עם סבכה על ראשה, ולא תצטרך לגלות ראשה כשמסירה הפאה. שאע"פ שמעיקר הדין שרי ללכת בבית בפירוע ראש, מבואר ברמ"א שמצד הצניעות גם בזמנם היו מכסים בבית כמו קמחית. ודבר זה מדוייק מלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב שנותנת "דרך ארעי", וכבר כתב ב"תשובה מאהבה" (סי' מ"ח) שלא לחינם הוסיף זה, וכוונתו כנ"ל שהיו מסירים זה מפעם לפעם [וגם היום נהוג אצל הרבה נשים לחבוש הפאה רק לעתים, כמו כל הקישוטים האחרים, וע"פ רוב הן עם מטפחת].

ב. או י"ל כמש"כ התוס' (שבת נז: ד"ה אי כבלא דעבדא), דודאי תסיר הפאה דמחכי עלה, דהיינו שמצינו סוגי תכשיטים כמו שן זהב וחוטי שיער ועוד ע"ש בגמ', שהאשה לפעמים חוששת שאולי לא ימצאו תכשיטיה חן בעיני הנשים, וממילא פשוט לפ"ז מדוע לובשת סבכה, כדי שתוכל להסיר הפאה אם יחכו עלה [ובפרט שהיו עושים אז את הפאה באופן ידני כל אחת בביתה, ויתכן שהפאה שעשתה לא עלתה יפה ולכן יחכו עלה].

ג. שהרי בלאו הכי צריך ב' כיסויים מדין רדיד (ראה שו"ע אה"ע סי' קט"ו) והפאה היא כיסוי אחד, ולכן לבשו מתחתיה כיסוי נוסף. וביאור זה הזכיר גם בעדות ביהוסף אב"ד טעלז, וכמו ששמעתי יש גם בזמננו נשים צנועות שנוהגות ללכת בכיסוי תחת הפאה. אמנם להרבה שיטות דין רדיד חיובו רק כשהכיסוי התחתון הוא עם נקבים או כשאינו מכסה דיו כמו הרבה מטפחות שמצויות היום, שאינן מכסות את כל הראש, או שמכסות ומחליקות מידי פעם ונגלה השיער (ראה פרישה אה"ע קט"ו, וב"ח, ושו"ת תשובה מאהבה סי' מ"ח). ועיין באז נדברו (י"ב, מ) שדן אם צריך מעיקר הדין היום כיסוי תחת הפאה, ועכ"פ כשלא מכסה מספיק פשיטא שחייבים, ע"ש. וראה כן גם בספר "דת והלכה" לגר"מ שטרנבוך שליט"א בזה.

ד. משום שהפאה לא מכסה לגמרי שערה, כי רש"י ועוד מפרשים פירשו פאה שהיא שיער קלוע כמו כיפה מעל ראשה ולא שתפור בגד תחתיו כמו היום, ואולי יש בו נקבים שדרכם נראה השיער האמיתי. ולכן לבשו תחתיו סבכה ליתר צניעות.

ה. מבואר בגמ' שפאה נכרית בזמנם היתה מזוהמת ולכן הבדילו בינה לבין הראש ע"י סבכה, על מנת שלא תידבק מחברתה אם היא נגועה בחיידקים וכדו' [כי בזמנם היו מצויים מגיפות, וגם לא היו רוחצים את שערות ראשם בתדירות גבוהה כמו היום, שיש מקלחת בכל בית עם מים זורמים].

גם פשטות לשון הגמ' (שבת נז:) "כלל אמר רשב"א, כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאין בו, וכל שהוא למעלה מן הסבכה אין יוצאין בו", משמע שהתכשיטים נחלקים לשני חלקים בלבד, או שהיו לובשים תחת הסבכה, או שהיו לובשים מעל הסבכה, אבל לא הלכו בלי סבכה כלל. וגם לפי הספר הנ"ל, שסובר שהש"ג מיירי בחצר, חייב להודות שלרמב"ם לבשו סבכה תחת הפאה, דאם לא כן מאי חיישינן בחצר דילמא אתי למישלף (ורק התירו כדי שלא תתגנה), הרי בלאו הכי לא מיגליא ראשה, שהרי לשיטת הש"ג (אליבא דהספר הנ"ל) אסור לילך בחצר בפירוע ראש. ואין לומר שבחצר שאיסורו אינו דאורייתא אלא דרבנן (מדת יהודית) כן חיישינן, דא"כ אמאי סרביטין תפורין שרי אף בחצר.

ובשו"ת "בית יצחק" מהגאון רבי יצחק שמעלקיס זצ"ל (או"ח סי' י"ד אות ו') כתב, "מיהו לפי שנוהגין הנשים לשים פאה נכרית על הסבכה אין ראיה מזה, דאם תסיר פאה נכרית לא תגלה ראשה ג"כ, ודוק". חזינן מדבריו שהיה מנהג כך לכל הנשים בזמנו (שהיה קרוב לזמננו) ללבוש הפאה על הסבכה. ולכן היה לו פשוט שכך הלכו בזמן המשנה.

תירוץ נוסף על הקושיה איך חיישינן "דילמא שלפא" הרי לא מיגליא שערה, תירץ בעדות ביהוסף, שהרמב"ם לשיטתו (הלכות שבת פרק י"ט) שביאר היתר סרביטין תפורין משום שלא שייך "דלמא נפיל", ולכן התיר אפי' לא קשור בסבכה אלא זה בזה, (והראב"ד נחלק עליו ע"ש), וביארו האחרונים שהרמב"ם חולק על רש"י בביאור היתר "תפורין", ולא פירש כרש"י שאם תפור לא חיישינן שתסירם, שכן תגלה שערה. ויובן טפי ע"פ המבואר בשו"ת מהר"י הלוי סי' ט', שהמגלה שיער ראשה באקראי אינה עוברת על דת יהודית, ראה שם ראייתו מסוגיה דבבא קמא מאשה שהורידה מטפחתה על מנת למרוח ראשה בשמן, ועוד ראיות.

ובאמת יש לכאורה ראיה חזקה לרמב"ם מהגמ' בשבת (דף סה.), "אמר אביי, רבי ור' אליעזר כולהו סבירא להו דעל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאחוויי... רשב"א דתניא, כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר, כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאה בו, למעלה מן הסבכה אינה יוצאה בו", ופרש"י, "יוצאה בה. דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא, דמגלי שיערה ומגניא ביה, שהסבכה נוי הוא לשיער". ומשמע להדיא שלרבנן שאסרו תחת הסבכה, היינו גם מילי דמגניא ביה חיישינן שתגלה שערה. ולדעת רש"י שפירש את טעם רבנן שחוששים שתשלוף מתחת הסבכה ללא גילוי שערה, לא מובן גמ' זו. וכנראה לכן נקט הרמב"ם פירוש אחר בתפורין.

לסיכום:

א. הש"ג ייסד ראייתו ע"פ פירוש הרמב"ם שפאה נכרית מיועדת לכל הנשים, דלא כרש"י שמיועדת לנשים ששערן מועט. וסובר שאיירי בפאה נכרית מגולה, דאם לא כן מה קישוט יש בזה.

ב. החשש "דילמא שלפא" לרמב"ם פירשו האחרונים שאיירי שלובשת פאה על הסבכה, מפני כמה טעמים כדלעיל, ולכן שייך שתשלוף הפאה ללא גילוי הראש. ויש שביארו שלרמב"ם חיישינן שתפרע ראשה ברה"ר, וסבירא ליה היתר סרביטין בתפורין מטעם שלא שייך דילמא נפיל.

 

 

"".

כנראה

  

 

 כו) היינו כסוי שלא מכסה כהוגן, י"א כסוי עם נקבים, וי"א סל (עיין רש"י כאן ובשטמ"ק מרש"י מהדו"ק וכ"כ בתה"ד סימן י' שסל היינו שיש בו נקבים. וכן במאירי, ערוך ערך קלת. ב"ח [אהע"ז קטו] ופרישה, ובשו"ת תשובה מאהבה סימן מח)

כז) הסוגיא בשבת: בפרק ו' יש לנו שתי משניות (באמת זה משנה אחת אך בגמ' זה מחולק לשתי משניות), משנה הראשונה (בדף נז.) כתובים כל הדברים שאסור לאשה לצאת בהם, והטעם חלקם משום שמא יתרמי לה טבילת מצוה ותסירם, ותשכחם בידה ותוציאם, חלקם הם "תכשיטים" וחיישינן שתסירם להראות לחברתה ותשכח ותשאם ד' אמות ברה"ר. וחלקם שמא יפלו ותביאם בידה. אמנם כתוב שם שאם הסרביטין קשורים בסבכה שעל ראשה, מותר. ופרש"י, "אבל תפורים ליכא למיחש לאחוויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר, שתגלה כל שערה". בין הדברים האסורים נמנה "כבול".

כח) מאת רבי  עיניים (הסמ"ע)

כט) שהיה בנו של (רבי מאיר קצענלבויגן) ג. בנו רבי שמואל יהודא קצנעלבויגן בעל "דרשות מהר"י מינץ".

ל) בספר אחד כתב מתן תורה" הכוונה רק לפרש ה"משנה" ששם לא כולם הלכו בפאה) ואכמ"ל. ועיין בהערה בסוף המאמר.

לא) השלטי גבורים (עליו.

לב) ראוי לציין בפני עצמה.

לג) העתק " ואין לו משמעות

לד) "כתב עוד"

 

ובמשנה השניה (בדף סד:) מבואר אלו דברים מותר לצאת בהם.

 

"יוצאה אשה בחוטי שיער, בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה, ובטוטפת וסרביטין בזמן שהם תפורים. בכבול ובפאה נכרית לחצר...".

משנה זאת היא המשך של משנה לעיל, וכאן חידשה המשנה כמה דברים שמותר לאשה לצאת בהם: א. חוטי שיער. כיון שאינם חוצצים לא חיישינן דאתי למשלף (כמבואר בגמ' בדף נז:, וגם אינם "תכשיט" ולא שייך אתי לאחוויי, אבל בחוטי שער אף שאינם קשורין - שרי, משום שאינם "תכשיטים" ולא אתי לאחוויי, ולא דמי לפאה נכרית שהיא שערות יפות שדבוקות לסבכה וכו' והיא תכשיט וחיישינן דילמא שלפא. כ"כ המשנ"ב בסי' ש"ג ס"ק ל"ו). ב. טוטפת וסרביטין אם הם תפורים, אין חשש שתסירם להראות, כמבואר ברש"י שלא מגליא ראשה. ג. עוד במשנה "בכבול ובפאה נכרית לחצר", היינו זה המשך של המשנה הראשונה, שכתב שם "ולא בכבול לרה"ר", וכאן מסיקה המשנה שלחצר מותר (וכבול ופאה נכרית דינם שווה שמותר בחצר ואסור ברה"ר, ועיין בתוס' שהקשה אמאי לא תנן ברישא שאסור פאה ברה"ר). ומסיק בגמ' שם שכל התכשיטים אסורים גם בחצר (נחלקו הראשונים אם גם בחצר מעורבת), משום שמא תוציאם לרה"ר (ומצינו בזה שני דרכים בראשונים, י"א שחיישינן שתמשיך בזה לרה"ר, שכך רגילות האדם שממשיך לרה"ר כדרכו בחול, וי"א שגזרינן שמיחלף ברה"ר, דהיינו שבפעם אחרת תצא לרה"ר). והתירו שני תכשיטים בחצר, פאה ועוד תכשיט בשם "כבול", (כיפה של צמר כמסקנת הגמ' בדף נז:), מפני שלא רצו לאסור את כל התכשיטים, "שלא תתגנה לבעלה". ע"כ סוגיית הגמ' בקיצור, ולהלן יבואר יותר.


תלמוד בבלי וירושלמי - ש''ס
ארבעה טורים
שלחן ערוך
רמב''ם
ספרים נוספים
טליתות

הסכם שימוש
שאלות נפוצות




האתר הוקם ומתוחזק ע"י לוגייט טכנולוגיות
אחסון אתרים    חנות וירטואלית