ראשי  רגילות  מבצעים  הרשמה  צור קשר
   
שלום אורח,להרשמה לחץ כאן סל קניות תיק לקוח
חיפוש


   שירים בזמן הזה
   הועד לנגינה יהודית
   שיטות הראשונים

  בעניין פאה נכרית

  בעניין מכונת גילוח
הגאון הספרדי רבי שלום משאש זצ"ל

(שו"ת שמש ומגן חלק ב', אה"ע סימן טו)
 
בענין דין יציאת נשים בפאה נכרית לרשות הרבים. ענין זה כבר הארכתי בו בספרי תבואות שמש חאה"ע סי' קל"ז, והעליתי להתיר בשופי. ושם בסי' קל"ח נשאתי ונתתי בזה בדברי הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א וחיזקתי את דברי הנ"ל, ע"ש באורך.
 
הן היום ראיתי בירחון הנכבד אור תורה טבת תשמ"ח, פסק דין מהרה"ג משה לוי שליט"א [זצ"ל], שדיבר בענין זה, והביא דברי שלטי הגבורים שהוא המקור להיתר זה, מהא דשנינו שבת דף ס"ד, שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת וכו'. והתם באשה נשואה איירי מדקאמר בש"ס דהטעם שהתירו משום שלא תתגנה על בעלה, ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן וכו', ע"ש.
 
והקשה הר"מ הלוי שליט"א, דאדרבה משם ראיה שאסור ללכת בפאה נכרית, שאם כדברי השלטי הגיבורים למה הוצרכו לתת טעם שמותרת לצאת כדי שלא תתגנה על בעלה, הרי בלא טעם זה יש להתיר, שבודאי אין לחוש שתשלוף הפאה נכרית מראשה ותוליכנה ד' אמות ברה"ר, שבודאי לא תגלה ראשה ברה"ר, ואף ברה"ר היה לנו להתיר לצאת בפאה נכרית מגולה, וכמש"כ כיוצא בזה בברייתא יוצאה אשה בסבכה המוזהבת וכו'. ופירש רש"י, סבכה, קופיא, כעין צעיף המכסות בו הראש, דאי שלפא ליה מגליא ראשה. ועיין עוד במתני' (שבת סד:), "יוצאה אשה... ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין" בסבכה. ופירש רש"י, דתו לא שלפא להו לאחוויי. וכ"כ המאירי (שבת דף נ"ז) וזה לשונו, ומכל מקום כשהן תפורים עם הסבכה אין חשש, שלא תיטול כל הסבכה מראשה עד שיתגלה כל שערה ברה"ר, ומכאן התירו לבחורות לצאת בציץ של כסף או של זהב, דכל שראשה נשאר מגולה אין דרך לשלוף. עכ"ל. וכ"כ הראב"ן (שבת סי' שמ"ז). וכ"כ האור זרוע חלק ב' וזה לשונו, ואסור לצאת בשבת בתכשיט שקורין לנ"ה, ואם הוא מחובר לסבכה מותר כדפירש רש"י משום שאינה מגלה ראשה ברה"ר. א"כ בתולה שאינה חוששת על גילוי הראש, אע"פ שמחובר לסבכה אסור לצאת בו, וכן פסקו טור סי' ש"ג ורמ"א שם. וא"כ גם בפאה נכרית היה ראוי להתיר לצאת אפי' לרה"ר בלא שום כיסוי עליה, שאין לחוש שתשלוף, שא"כ יתגלו שערותיה ובודאי לא תעשה כן. וממה שלא התירה המשנה לצאת בפאה נכרית אלא בחצר ולא ברה"ר ואף בחצר לא התירו אלא משום שלא תתגנה על בעלה, על כרחנו לפרש דמיירי דיוצאת בפאה נכרית כשעליה נתון צעיף או סבכה דומיא דכבול דתני בהדיא דהוי נמי תחת הסבכה למ"ד כיפה של צמר תנן וכו' ובכה"ג ברה"ר אסורה לצאת בשבת דחיישינן שמא תסיר לרגע הסבכה ותשלוף הפאה מראשה ותחזיר מיד הסבכה על ראשה וכו' עכ"ל. ועוד האריך בזה כיד חכמתו הטובה, והעלה לאסור מן הדין גם לאשכנזים וכ"ש לספרדים. זהו תורף דברי קדשו, ע"ש באורך.
 
והנה באמת קושיה גדולה ובולטת היא זו, ואיך נעלמה מכל גדולי עולם לקדושים אשר בארץ המה שהבאתי בספרי שם, השלטי הגבורים ורמ"א ולבוש ופמ"ג ובעל התניא ועוד ועוד, שכולם התירו בשופי, ואשתמיט מינייהו ראיה פשוטה וגלויה כ"כ העומדת מנגד, ולאו קטלי קני באגמא הוו חס וחלילה, ומחויבים ואחראים אנחנו ליישבה לדעתם ז"ל.
 
[אמר המעתיק: כבר קדמוהו לרב משה לוי זצ"ל, והקשו קושיה זו בכמה מספרי האחרונים, ויתכן שגם הר"מ הלוי עצמו לא הקשה כן מדעתו. ויש שתירצו בפשטות שהיו מניחות כיפה (או סבכה) תחת הפאה ועליה מניחות את הפאה, כשהיא אינה קשורה לכיפה, וממילא יש לחוש באלו שתשלוף הפאה ותשאיר על ראשה רק את הכיפה, ותראה לחברותיה ותשכח להחזיר לראשה, או שתיפול מראשה, ותלך כך ד' אמות ברשות הרבים. וזה לפירוש הרמב"ם וסיעתו שהביא הש"ג. ותירוץ זה הובא באחרונים רבים, בתפארת ישראל (על המשנה בשבת פרק ו'), בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (או"ח סי' י"ד סו, אות ו'), בשו"ת הסבא קדישא מהגרש"א אלפנדרי (חלק או"ח סי' א), בנטעי משה (נטע י"א), בשו"ת חסד לאברהם (אה"ע סי' פ"ז), ב"שנות חיים" (סי' שט"ז, מהגאון מהר"ש קלוגר), בעדות ביהוסף סי' כ"ט (מאב"ד טעלז), ובשו"ת רבי עזריאל (חלק ב' סי' ל"ו). ונעלם תירוץ פשוט זה מעיני קודשו של מרן הגר"ש משאש זצ"ל, ולכן נצרך לפלפל הרבה כדלהלן].
 
ואחרי התפילה והתחינה, לשוכן מעונה, חונן הדעת, להאיר עיני בזה, ואחרי עיון עמוק בכל הסוגיה מראש ועד סוף, מצאתי און לי, תירוץ נכון המתאים לשיטתם ז"ל, והוא בהקדים לפרש דברי רש"י בש"ס דשבת (דף ס"ה), ד"ה למטה מן הסבכה, כגון כיפה של צמר יוצאה בה דלא חיישינן דלמא שלפא ומחויא דמתגלי שערה ומגניא בה, שהסבכה נוי הוא לשיער, ע"כ. וגם הר"ן כתב כן וז"ל, ולרבי בכולהו אע"ג דשיילי מינה, כיון דמגניא בהו לא מחויא כדאיתא בגמ' וכו', עכ"ל.
 
ומשמעות דבריהם ז"ל דמפרשי דילמא שלפא ומחויא, היינו דילמא שלפא הסבכה עם הכפה ומגלה ראשה, ואז לא נשאר לה נוי של הסבכה ובשביל זה התירו, ודבריהם מוכרחים מדברי הש"ס, כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאחוויי, וכההיא דכובלת נמי שפירש רש"י וז"ל, "מאן דרכה למיפק בכובלת, אשה שריחה רע, ולא שלפא ומחויא גנותה". והשתא קשה, דלמה הוצרכו לטעמא דמגניא ביה גבי כיפה דלא חיישינן דשלפא משום דמתגלית ראשה ומיחזי גנותא. והלא גם בלא טעם של גנות לא חיישינן לשלפא משום שהיא נשארת בראשה מגולה דאסור מדינא, אלא ודאי אם אין טעמא דגנות וניוול, חיישינן לשלפא ומחויא ותשכח שאסור, או לא תתן דעתה שראשה גלוי ובינתיים שתזכור תלך ד' אמות ברשות הרבים.
 
ומצאתי סיוע לדברי הנ"ל ממעשה שהובא במסכת בבא קמא (דף צ:) באחד שפרע ראש האשה בשוק וחייבו ר"ע ליתן לה ד' מאות זוז וכו'. שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר הכד לפניה ובו כאיסר שמן, גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה וכו' ע"ש. הרי שבשביל הנאה פורתא לטפח שמן על ראשה גילתה אותה לפי שעה, או שכחה את עצמה או בכוונה בשביל איזה רגעים לא הקפידה וחשבה זה לאיסור מועט, וגם כאן לא רחוק הדבר שבשביל איזה רגעים שתראה לחברתה שלפא ומחויא, ושוכחת עצמה או לא מקפדת על רגעים. ונראה לה שאין בזה איסור כ"כ, וזה מתאים עם דברי הש"ס הנ"ל ופירוש רש"י והר"ן ז"ל.
 
ומעתה גם ההיא דדף נ"ז כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי. ופירש רש"י דכיון דמגליא שערה לא שלפא ומחויא. ע"כ. הכוונה משום נוי, דאם באה לגלות שערה יתגלה הכל עם הסבכה ויתגלה ראשה ויש לה ניוול בזה. והדר פשט, ור' אבהו סבר כיפה של צמר תנן דחיישינן דלמא שלפא ומחויא מתחת הסבכה ואין ראשה מתגלה לגמרי, שנשארת הסבכה משום נוי, אבל לגילוי ראש משום איסור לא הוזכר בש"ס, דאין לומר דמש"כ בדף ס"ה היינו דוקא לר"ש בן אלעזר ולא לת"ק, דלא משמע כלל דפליגי בזה, וגם אי הכי מאי טעמיה דר"ש בן אלעזר דהוצרך לטעמא דמגניא ולא משום דודאי לא תגלה ראשה, אלא ודאי דהחילוק ביניהם הוא דת"ק סובר דחיישינן שמא תשלוף רק הכיפה ותניח הסבכה משום נוי, ולזה אסורה לצאת בזה. ור"ש בן אלעזר מתיר לצאת, דמסתמא לא תוכל לשלוף שום דבר דחיישא שמא הכל ישלף גם הכיפה וגם הסבכה ויתגלה ראשה ומגניא ביה.
 
ולפי זה גם ההיא דשבת דף נ"ז ע"ב, יוצאה אשה לרה"ר בסבכה המוזהבת וכו', ופרש"י סבכה קופיא דאי שלפא ליה מגליא ראשה, ע"כ, גם כאן הפירוש הוא שהיא מתנוולת, שהסבכה נוי הוא לה, ולא משום איסור גילוי הראש, וכמו שבארנו לעיל.
 
וכן יש לפרש ההיא דשבת דף ס"ד, יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורים, ופרש"י תפורים לסבכה, דתו לא שלפא להו לאחוויי, ע"ש, דהטעם הוא כיון דהם תפורים אי שלפא להו תישאר בראש גלוי לגמרי וזה ניוול לה, וזה לכ"ע, ולא נסתפקו בש"ס דף נ"ז, רק בכיפה של צמר שאינה תפורה לסבכה, בזה נחלקו אי חיישינן שתוציא אותה מתחת לסבכה ואסור, או מסתמא חוששת שמא יפול הכל מראשה ותישאר גלויית ראש ותתנוול.
 
וכך הם דברי המאירי בשבת דף נ"ז וזה לשונו, ומ"מ כשהם תפורים עם הסבכה אין בה חשש, שהרי לא תיטול כל הסבכה מראשה עד שתישאר גלוית ראש ברה"ר וכו' עכ"ל, רצונו לומר ותתנוול. וזה מוכרח מדבריו במה שסיים ומכאן התירו לבחורות לצאת בציץ של כסף או של זהב, שכל שראשה נשאר מגולה אין דרך לשלוף. עכ"ל. והנה בבחורות אין כאן חשש של איסור גילוי ראש שהרי היא מותרת בזה והיה ראוי לאסור שמא תשלוף, אלא ודאי אע"ג שמותרת בגילוי ראש, מ"מ היא מתנוולת דהלא עשתה זה כדי להתייפות, ואם תגלה תתנוול, וא"כ גם בתחילת דבריו בנשואה לאו משום איסור גילוי ראש אלא משום ניוול לבד.
 
אלא דלכאורה קשה ע"ז ממש"כ מרן סי' ש"ג סעיף ג', לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' שמא תוליכם ד' אמות ברה"ר, ואם הן קלועות בשערה מותר. ויש מי שאוסר. והיא מחלוקת רש"י ותוס', דלדעת התוס' אם הן קלועות לא חיישינן שתסתור קליעתה כיון שיש בזה איסור לסתור קליעה כשם שאסור לעשות קליעה, וכמש"כ השו"ע (שם סעיף כ"ו), ורש"י סבירא ליה דיש לחוש שמא תרפם או תעשה ע"י גוי, עיין ב"ח ומג"א והגר"א. וא"כ הכא נמי, למה לא התירו משום שודאי לא תגלה ראשה ותעשה איסור, ומוכרח לתרץ דלהתיר קליעה יש בה טירחא ומעט עבודה ובינתיים תבוא לזכור ולהימנע, לא כן לאחוויי בלי שום טירחא לקחת מעל ראשה, זה נעשה בקל ובאה לשכוח האיסור, כמו שג"כ היא שוכחת שאסור לטלטל ברה"ר ד' אמות. ג"כ יש לחלק, דלאחוויי לאחרים דנשים שחצניות וע"י תאוותה להראות לאחרים שוכחת הכל, לא כן בחוטי צמר דהחשש משום טבילה, אז היא עושה בישוב וזוכרת הכל.
 
אלא אי קשיא לי הא קשיא לי, דבסי' ש"ג ס"ב פסק מרן ז"ל והוא דאינם תפורים בסבכה, דחיישינן דדילמא שלפא ומחויא ואתי לאתויי. אבל אם תפורים ליכא למיחש להכי ומותר, והוא משנה שלימה ריש פרק במה אשה יוצאה דף נ"ז ע"א.
 
והנה לפי מה שכתבתי למעלה, יש לומר שהטעם פשוט משום ניוול ולא משום איסור וכמו שדקדקנו מדברי המאירי דמוכרח לומר כן שהרי השווה נשואות לבתולות ע"ש. אמנם למור"ם שהביא דעת האור זרוע לאסור בבתולה כי אינה חוששת לגילוי ראשה, ואפי' תפורה בסבכה אסור דחיישינן שמא תסירם עם הסבכה ואייתי לאחוויי ע"ש, מוכח להדיא דבנשואות היינו טעמא משום שהיא אסורה לגלות ראשה ולא אתיא לאחוויי, ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא, ובפרט דרמ"א הוא מהמתירין פאה נכרית.
 
ונראה לי פשוט בס"ד לתרץ לדעת כל הגאונים המתירים, בהקדים להביא עוד דברי אור זרוע במקורו כמו שהביאו הרב מהר"מ הלוי שליט"א, וזה לשונו, ואם הוא מחובר בסבכה מותר כדפירש רש"י משום שאינה מגלה ראשה ברה"ר, א"כ בתולה שאינה חוששת על גילוי הראש אע"פ שמחובר לסבכה אסור לצאת בו. עכ"ל.
 
הנה בכל דבריו לא הזכיר לא איסור בנשואות ולא היתר בבתולות, וא"כ אפשר לפרש דבריו כך, בנשואה מותר שאינה מגלה ראשה, רצונו לומר משום ניוול, דייקא נמי שאמר כדפרש"י, והרי הוכחנו מדברי רש"י דטעמא הוי משום שהסבכה הוא נוי לה ומגניא ביה, לא כן הבתולה אינה חוששת לזה דאינה מתנוולת בגילוי הראש שהרי כל הימים היא מגולה, והיום הוסיפה הסבכה לתוספת ייפוי ונוי, וא"כ אף אם תתגלה ראשה לא איכפת לה ואינה חוששת לניוול, וגם לא תתנוול בזה כיון שרגילה בכך, ובזה חולקים המאירי עם האור זרוע ושו"ע עם רמ"א, אם גם הבתולה חוששת כנשואה, ולכן מותר לה לצאת, ולדעת א"ז אינה חוששת לניוול ותבוא לאתויי כנ"ל והוא נכון.
 
והנה ידעתי בני ידעתי, כי יש מהאחרונים שפירשו בדברי מור"ם ז"ל דחילק בין בתולה לנשואה שהוא מטעם איסור גילוי ראש בנשואה, והנה מלבד שסברה זו אינה מוסכמת, והרי הוכחנו מדברי המאירי שפליג ע"ז, ולכן כתבה מור"ם בשם י"א, עוד זאת שאין הכרח לדבריהם ז"ל, ודברי מור"ם יתפרשו בפשיטות כמש"כ, בפרט שלשון הא"ז במקורו מסייע לזה שהביא ראיה מפירוש רש"י וכנ"ל. והאחרונים הט"ז והמג"א לא כתבו בזה, והגר"א ז"ל כתב וזה לשונו, וי"א וכו' עיין רש"י במתני' ד"ה בזמן וכו'. ועוד כתב וז"ל, הסבכה וכו' רש"י. ע"כ. והנה בדבריו הקדושים הקצרים רמז דהחילוק הזה מובן גם מדברי רש"י ד"ה בזמן, שם כתב וז"ל, אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי, שאינה נוטלת הסבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה. ולא הוצרך להביא המקור מאור זרוע, שגם מדברי רש"י אפשר להבין כן. והנה רש"י כבר כתבנו להדיא דטעמו משום ניוול, וא"כ מה שיש לדקדק ממנו הוא דבבתולה אין ניוול. זה נראה כוונת הגר"א זיע"א. ואמנם לפקוצ"ד היה לו להביא יותר מאור זרוע שהוא מקור הדברים לרמ"א ז"ל. אבל רש"י דבריו סתומים וי"ל דדעתו כדעת המאירי דגם הבתולה חוששת משום ניוול. איך שיהיה הרווחנו מדברי הגר"א רווח גדול שהטעם משום ניוול וכדברי רש"י ז"ל.
 
וממילא לפי האמור לא נשאר שום הכרח לפרש בדברי המתני' דאיירי בפאה נכרית שתחת הסבכה. אלא איירי בפאה נכרית גלויה ועם כ"ז אסור לצאת בה לרה"ר, דחיישינן דילמא שלפא ומחויא ותשכח שהיא בריש גלי וכמו שנתבאר לעיל דאינה חוששת לגילוי ראש, וגם בחצר היה ראוי לאסור והתירו שלא תתגנה על בעלה.
 
ואף דלכאורה גם בפאה נכרית כיון דעשויה לנוי יש לומר דלא שלפא משום דמגניא, יש לומר דאין ניכר הנוי שלה היטב, דלמרבה היא נראית כאשה שיש לה שיער הרבה. לא כן הסבכה היא ניכרת ודמי לדברים המוזהבים שהוא תכשיט נוסף על ראשה, ומקפדת עליו לישאר על ראשה. וראיה גמורה לזה מכיפה של צמר שגם היא מסתמא הוי תכשיט שהרי חששו דילמא מחויא ליה, ועם כל זה הטעם של המתירין רק משום שהיא חוששת שמא תסיר גם הסבכה שהיא לנוי. והשתא יש לדקדק דגם בלא סבכה ראוי להתיר דמסתמא לא שלפא משום דמגניא, אלא ודאי דאין זה נוי כ"כ ותבוא לשלוף ולאחווי, ותשכח איסור גילוי ראש, או לא מקפדת על רגעים. והוא הדין בפאה נכרית דכוותה לא חשיב נוי להקפיד עליו אלא סבכה. וכן מוכח מפרש"י שלא פירש תחת הסבכה אלא גבי כיפה של צמר ולא גבי פאה נכרית, ודו"ק.
 
ואם כנים דברי אוכל לתרץ למה לא תני פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר. והתוס' תירצו דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפא משום דמחכו עלה. ובאמת לא ידענא אמאי מחכו עלה, והכל לובשין אותה. וכן הקשה הרב מוהר"מ הלוי שליט"א יישר חיליה.
 
[אמר המעתיק: ותוספות הרא"ש לשבת (סד.) כתב שלפעמים מחכו עלה, וזה לשונו: "בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה, פירש הרב ר' פורת דמשום הכי איצטריך לאשמועינן דאסור, דשבח הוא לה, דדומה לילדה ודרכה לצאת בו, מ"מ אסיר דזימנין דמחכו עלה ואתיא לאתוייה, אבל ילדה בשל זקנה מה צריך לאשמועינן איסור בדבר זה דלעולם לא תצא בהן דגנאי הוא לה". עכ"ל].
 
ולפי הנ"ל נראה לי פשוט כדברי התוס' דפשוט לאסור, אבל מטעם דילמא שלפא ומחויא ובתוך טרדתה לא תרגיש בראשה הגלוי כמו שלא מרגישה באיסור הוצאה. ורק בכבול שהיא כיפה של צמר שתחת הסבכה, הוצרכה המשנה להשמיענו איסורה משום שהיה עולה על הדעת להתיר כדברי ר"ש בן אלעזר דלא שלפא, שמא תשלוף הכל גם הסבכה שהיא משום נוי ומגניא בה. לזה השמיענו דרבנן ס"ל היפך זה, דיש לומר דתסיר מתחת לסבכה ותחווי ותשאיר הסבכה לנוי, לא כן בפאה נכרית דאין סבכה נוספת עליה לנוי וכמו שנתבאר, אז לא מקפידה ותשלוף ותחווי, ופשוט לאסור.
 
ולפי כל הנ"ל אתי שפיר דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת פרק ו' משנה ה') שכתב כדי שתתקשט בשיער דמשמע שהוא גלוי ויש בו משום נוי, ואין צריך לומר כמש"כ הר"מ הלוי שליט"א דחזר בו הרמב"ם בחיבורו פרק י"ט מהלכות שבת הלכה ז' שכתב כדי שתיראה בעלת שיער הרבה, שיש לפרשו בפשטות שתיראה שיש לה שיער הרבה וזהו נוי וקישוט בשבילה וכדבריו בפירוש המשניות ממש. ובזה יהיה שוה עם פשט דברי רש"י בסנהדרין (דף קיב.) שכתב פאה נכרית שעושין לנוי, ע"ש.
 
זהו הנראה לי ליישב דברי רבותינו גאוני עולם הראשונים כמלאכים שמימות שלטי הגבורים עד היום, והלכה זו נמשכת והולכת למעשה רב אצל האשכנזים דור אחר דור, ושמעתי ממגידי אמת שאשתו של האדמו"ר מגור זלה"ה היתה הולכת בשוק בפאה נכרית, ואי אפשר לכל רבותינו ז"ל שיטעו בדבר משנה ברור כזה שנשאר עלום ומכוסה, עד דורינו אנן איזובי קיר, ומה ידענו ולא ידעו, ולכן מה שהלצתי עליהם נראה לי עיקר. ובלאו הכי הדברים מוכרחים מכל מה שכתבנו.
 
וראיתי להרב מהר"מ הלוי שליט"א שם שהספרדיות לא נהגו לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים בחוצה לארץ, מפני שתופסים עיקר כדעת האוסרים, ולכן המקילות מלבד האיסור שאין בזה חילוק בין אשכנזים לספרדים עוד זאת הרי הן פורצות גדר המנהג וכו' עכ"ל. ולפקוצ"ד, מעולם לא היה בזה מנהג אצל הספרדים בחו"ל. לפי ידיעתי במרוקו ארץ מולדתי, לא עלה על דעת שום אחד מרבני הדור קטן או גדול, לדבר בזה כלל, שהרי לא היתה נמצאת פאה נכרית אצלם, ולא ידעו מה היא, רק דרך לימוד במשנה היו קוראים "פאה", אבל לא ראו ולא שמעו מזה כלל כדי לקבוע מנהג בזה לאסור או להתיר, ורק כאשר באו הצרפתים למרוקו הביאוה עמהם כי אפי' אין להם איסור גילוי הראש עשו אותה לנוי להתקשט וכמש"כ הרמב"ם, וכאשר הנשים נכנסו לבתי הספר הגבוהים שלהם ושכלם התפתח לאור הזמן, אז נחלקו הקהל לשתי סיעות, מהם שגילו ראשן לגמרי להיות מודרניות כנוצריות ולא חשו לאיסור גילוי הראש, והדתיות החשובות שלא רצו לגלות לגמרי, עם כל זה כדי להתאים לרוח הזמן ובהיתר, כיסו ראשן בפאה נכרית, ובפרט שהתחילו לצאת לאירופה ושם ראו כל הנשים הדתיות ונשי הרבנים בכלל, ונספחו אל עדת האשכנזים הלובשים אותה ואין פוצה פה, עוף לא צווח, ואדרבה נעשה הדבר פשוט להתיר בשופי ומתפארים בזה שאין מגלות ראשן לגמרי ומצאו מקום לעשות בהיתר, ולא היה שום מנהג בזה כדי להצטרך לפרוץ גדר, ואדרבה לאידך גיסא, עד היום רבני ודייני הספרדים ואבות בתי הדין בארץ ובחו"ל, כולם נשיהם יוצאות בפאה נכרית, ורק מעט מזעיר מהאברכים הספרדים של היום, או מחמת עניים או מחמת תמימותם, קיימו "ויאמר לאוסרים ה' עמכם" ונמנעו מזה, ומובטחני שעוד זמן גם הם יפקחו עיניהם ודעתם לאור הזמן ויחזרו ללבוש פאה נכרית.
 
ובפרט שיש איתנו הרבה פוסקים מגדולי הספרדים גם כן שהתירו, הלא הם משפטי עוזיאל וישכיל עבדי וכף החיים שכתב שכן הסכמת האחרונים להתיר כדברי הרמ"א. ובספר שדי חמד אסיפת דינים אות ד' כתב שיש לסמוך על ש"ג ורמ"א ולבוש כי הם עמודי הוראה ועיני כל העדה עליהם וכו' ע"כ, הבאתי כל דבריהם בספרי תבואות שמש שם. והיום ראיתי שגם הגאון בן ציון אבא שאול שליט"א בספרו אור לציון (חלק או"ח סי' י"א) מתיר לכל הנשים לצאת בפאה נכרית לרה"ר. והליץ בעד שלה"ג ורמ"א ז"ל, ודבריו ברורים שם להתיר, ולא כמו שפירשו בהם איזה תלמידים שלא הבינו דבריו, ע"ש באורך.
 
ולכן נראה לי עיקר לדינא כמש"כ בספרי תבואות שמש שם, שהסומך על דעת המקילין כחו גדול ויש לו גדולים הרבה, ספרדים ואשכנזים לסמוך עליהם. ומצוה רבה לפרסם ההיתר כדי למשוך נשי הדור החדש המגלות ראשם לגמרי ויבואו ללבוש פאה נכרית בהיתר. לא כן כאשר שומעים דעת האוסרים, אזי לדידהו שאין עולה על דעתם ללבוש מטפחת, אומרות כיון שכן הוא שהאיסור שווה, טוב להישאר חפשי בשיער גלוי לגמרי. לא כן בשמעם מדת ההיתר, אזי יבואו לבחור בטוב ולמאוס ברע.
 
וכבר מילתי אמורה שם בספרי שכל עיקר גילוי של שערה ממש אין בו לא עשה ולא לא תעשה. וכמש"כ הראש"ל שליט"א משם הפוסקים. ובפאה נכרית נחות דרגא דאף לאוסרים אין כאן כי אם איסור דרבנן וכמש"כ שם בספרי. וכן ראיתי להרב הפוסק מהר"ם הלוי שליט"א שכתב שם באור תורה בסוף דבר שאין כאן אלא איסור דרבנן והביא עוד ראיות לזה ע"ש באורך, וא"כ הו"ל מחלוקת הפוסקים בדרבנן וספק דרבנן להקל. ובפרט שמעשה רב, דכולי עלמא נשים חסידות ורבניות ספרדיות ואשכנזיות לובשות זה ואין פוצה פה, ולכן אין להרעיש העולם ע"ז, ותורה אחת ומשפט אחד הוא לכל, והדבר ברור להלכה ולמעשה להתיר, וגם מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו רז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה. זהו הנראה לי פשוט, וצור ישראל יעמידנו על האמת ואל יצל מפינו דבר אמת עד עולם אמן. החונה פה ירושלים תובב"א, בסיון המוכתר בכתר תורה, שנת שמח תשמ"ח רעים אהובים לפ"ק.
 
ע"ה שלום משאש ס"ט.
 

 


תלמוד בבלי וירושלמי - ש''ס
ארבעה טורים
שלחן ערוך
רמב''ם
ספרים נוספים
טליתות

הסכם שימוש
שאלות נפוצות




האתר הוקם ומתוחזק ע"י לוגייט טכנולוגיות
אחסון אתרים    חנות וירטואלית