ראשי  רגילות  מבצעים  הרשמה  צור קשר
   
שלום אורח,להרשמה לחץ כאן סל קניות תיק לקוח
חיפוש




   שירים בזמן הזה
   הועד לנגינה יהודית
   שיטות הראשונים

  בעניין פאה נכרית

  בעניין מכונת גילוח
הגאון רבי יוסף רייזין זצ"ל בעל עדות ביהוסף

הגאון רבי יוסף רייזין זצ"ל, אב"ד טעלז וסלאנים חיבר שו"ת פרת יוסף

בשו"ת עדות ביהוסף סימן כ"ט נדפס בשנת תרכ"ו

אע"פ שכתב שפאה נכרית חשיב כיסוי ראש והוכיח כן מהש"ס וכן הוכיח שאין בזה משום איסור הנאה משיער מת נכרי, עכ"פ כתב לאסור לבישת פאה נכרית מדין מראית העין [٭ועיין שדי חמד שמשמע שהבין שהעדות ביהוסף התיר לבישת פאה נכרית לגמרי, אמנם נראה שנעלם ממנו הקטע בסוף ענף ג' שחלק על חתנו וכתב לאסור פאה נכרית משום מראית העין]

(תשובת החתן נכתבה בשנת תרי"ח (בהיותו בן י"ח שנים בלבד ראה בתשובתו כאן ובקישור תולדות חיי המחבר)

סימן כט

שאלה אם מותר לנשים לילך בכיסוי הנעשה משערות שקורין "פארוק" [٭פאה נכרית].

תשובה: הנה יסודי שאלה זו נחלק לשני חלקים, דהעיקר יש בזה לעיין משום שתי חששות, א. משום גילוי הראש (באופן דהולכות בזה הכיסוי לבד). ב. דאולי נעשו משערות של מתים האסורים בהנאה. ויבואר בעז"ה הנך שתי פרטים, ומתחילה נבאר הפרט הראשון דגילוי הראש, וכל הפרטים המסתעפים מזה

ענף א'

(דף צ טור א')

הנה בסוגיא דנזיר (דף כח ע"ב) על הא דקאמר תנא קמא דבתגלחת טומאה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת ורבי מאיר אומר אפילו בתגלחת טהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת אמר הגמ' ותנא קמא פי' דבאמת יכול לומר אי אפשי כו' ומפרשי' אמר לך אפשר בפאה נכרית.

וכתב בעין משפט (שם ט"ז) וז"ל נראה לי היתר מכאן לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן עכ"ל, אם כן מבואר דדעתו הוא דאין בזה משום גלוי הראש.

אולם בתשובות באר שבע מדחי זאת דמכאן אין ראייה כלל דאפשר דכוונת הגמ' דיכולה לצאת בפאה נכרית תחת השבכה כמו אם לא היתה מגולחת דהייתה יוצאת בשיערה תחת כיסוי,

ובאמת נכונים דבריו מאוד ויש להפליא עוד יותר על ראיית עין משפט הנ"ל הלא מגמ' דשבת מוכח אשר דרך יציאתם בפאה נכרית היה עם כיסוי אחר על הראש, מהא דאיתא בפרק במה אשה (שבת דף סד ע"ב) "יוצאה אשה" כו' "בכבול ובפאה נכרית לחצר" אבל לרשות הרבים אסור משום דילמא שלפא ומחוויא ואי אפשר דדרך יציאתן בפאה נכרית היה שלא על ידי כיסוי, אחר היתה מותרת לצאת בה אפי' ברשות הרבים, דלא שייך לומר דילמא שלפה כו' דלא תגלה ראשה (כדמבואר במשנה "ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין" יעויין שם ברש"י [٭וז"ל רש"י  שם שהן תפורין - לסבכה דתו לא שלפא להו לאחוויי]). ואם כן לפי זה וודאי דיש לומר דגם כוונת הגמ' דנזיר הוא גם כן על ידי כיסוי ואם כן אין ראייה משם להיתר

ועיין פרק במה אשה שכתב [٭השלטי גיבורים] סתם בלא ראייה הנ"ל, דרשאית אשה לצאת לרשות הרבים על ידי כיסוי שיערות אפילו שיערות דידה ואין בזה משום פרוע הראש וכן העולת תמיד מתיר גם לנשים על ידי כיסוי פארוק.

ולעניות דעתי דגוף הך פרט תלוי בהא דאם מין במינו חוצץ או לא, דזה הוי מין במינו, ועל כרחך אם נימא דמין במינו חוצץ יש לומר דגם בכיסוי כזה מהני אבל אם נימא דאינו חוצץ ממילא נימא דזה לא מקרי כיסוי ובכיסוי כזה נחשב לגילוי הראש, וכן כתב המגן אברהם (בסימן ע"ד ס"ק ג) בשם התרומת הדשן דלהכי לא חשיב הנחת יד הפסק בין לבו לערוה משום דמין במינו אינו חוצץ עיין שם (אלא דגוף דבריו צריכים עיון דאם כן היה אסור אפילו בהנחת יד חבירו דזה גם כן חשיב מין במינו, כמבואר בגמרא זבחים והבית יוסף גופא כתב בסימן צ' משמע מדברי תרומת הדשן הנ"ל שאם אחר מניח ידו חשיבה כיסוי ושאני ידו דיד וגוף נחשב לחדא יעויין שם).

ועל פי זה נוכל לומר דבר אחד על דרך פשט, דהנה בשבת (דף נ"ז ע"ב) איתא "אמר רבי ינאי: כבול זה איני יודע מהו; אי כבלא דעבדא תנן - אבל כיפה של צמר שפיר דמי, או דילמא: כיפה של צמר תנן, וכל שכן כבלא דעבדא" ואיכא שם בזה מחלוקת דרב ושמואל, דרב סובר כפה של צמר תנן ושמואל סובר כבלא דעבדא תנן אבל כפה של צמר שפיר דמי (עיין שם בנוסחא שבצידי הש"ס והגירסא הזאת מוכרחת עיי"ש בדף נ"ח) והנה רש"י פירש שם דהך מאן דסובר דכפה של צמר שפיר דמי, הטעם הוא משום דלא משלפא מתחת השבכה כדי שלא יגלה כו' ואידך מאן דאמר סובר דאפשר למישלף בלא גילוי שיער יעויין שם.

ולולי דבריהם הקדושים היה נראה לי לפרש פירוש אחר, שהך מאן דאמר דסובר דכפה כו' שפיר דמי טעמו משום כיון דהוא טמון תחת השבכה על כרחך לא גזרינן, דבטמון לא גזרו חכמים הך גזירה דילמא שלפא (לא משום דיגלה השיער) ואידך מאן דאמר סובר דבטמון נמי גזרו.

אחר כך מצאתי בירושלמי דגמרא שבת דמבואר כך וברוך השם שזיכני לפירוש של אמת דזה לשון הירושלמי שם [תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ו דף ז טור ג] על הא דאיתא במתניתין לא בכבול, טבוסה (והוא כיפה של צמר) תני רבי שמעון בן אלעזר מתיר, רבי אחא בשם כהנא אתיא דרבי שמעון בן לעזר כרבי כמה דרבי אמר דבר שהוא טמון מותר כן רבי שמעון בן לעזר אמר דבר שהוא טמון מותר עכ"ל מבואר כפירושי הנ"ל.

ועל פי הנ"ל נימא דרב ושמואל בפלוגתתא הנ"ל אזלי לשיטתייהו דרב אזיל לשיטתו דסובר בגמרא זבחים (דף ק"ו) דמין במינו אינו חוצץ ואם כן על כרחך פירוש המשנה דיוצאה בפאה נכרית לחצר ולא לרשות הרבים משום דילמא שלפה ביוצאה תחת כיסוי (דאם לא כן היה בלאו הכי אסור לצאת לרשות הרבים אך בחול) ואפילו הכי אסור לצאת ברשות הרבים בשבת משום דילמא שלפה אלמא דבטמון נמי גזרו, ושמואל אזיל לשיטתיה דסובר שם מין במינו חוצץ אם כן נוכל לפרש כוונת המשנה דפאה נכרית היו יוצאות בלא כיסוי אחר ולהכי גזרינן אבל בטמון לא גזרינן.

והא דאסור בפאה נכרית לרשות הרבים אף דבלא שבכה בוודאי לא תגלה שיערה כמו דמבואר במשנה דמותר לצאת בטוטפות ובסרביטין בזמן שהם תפורין לשבכה משום דלא תגלה שיערה, אם כן כל שכן דיהיה מותר לצאת בפאה נכרית כשהוא בלא שבכה, זה אינו קשה דמכל מקום יהיה אתי שפיר דברי הנ"ל אליבא דשיטת הרמב"ם (בפרק י"ט מהלכות שבת הלכה י' והלכה ו') דסובר דאיסור דטוטפות וסרביטין הוא משום דילמא נפל ואתי לאתויי ולהכי פוסק דכשהם תפורים זה בזה או תפורים בשבכה שריא דאז לא נפל מראשה אבל אי הוי למיחש משום דילמא שלפא ומחויא היה אסור אף בתפור בשבכה משום דחיישינן לשלפא ומחוויא אף במקום דתגלה שיערה.

ובאמת יש לומר דמשום זה לקח הרמב"ם לפרש הטעם דטוטפות וסרביטין משום דלמא נפל (ולא כפירוש רש"י משום דילמא שלפא) משום דהלך לפרש בטעם דשמואל דכיפה של צמר שפיר דמי כדברי הירושלמי הנזכרים לעיל, משום דבטמון לא גזרו ופירש גם כן כמו שכתבנו דשמואל אזיל לשיטתו הנ"ל דמין במינו חוצץ, ולזה פירש דפאה נכרית מיירי בלא שבכה ולזה יצא לדון דבטמון לא גזרו, ואם כן להכי פירש דעל כרחך איסור דטוטפות וסרביטין הוא משום דלמא נפל דאם היה האיסור משום דלמא שלפא (כפירוש רש"י והראב"ד) אם כן על כרחך ההיתר דכשהן תפורין בשבכה הוא משום דאז לא תגלה שיערה (כפירוש רש"י שם) ואם כן יהיה קשה מאוד אמאי אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, ולזה פירש דבאמת היכא דחיישינן לדילמא שלפה ומחוויא אסור אף היכא דתגלה שיערה, רק האיסור דטוטפות וסרביטין הוא משום דילמא נפל ואתי לאתויי ולהכי בתפור בשבכה שרי.

ואם כן אתי שפיר מה שכתבתי דרב ושמואל אזלי לשיטתם הוא על פי דברי הירושלמי הנזכרים לעיל ועל פי פירוש הרמב"ם בהא דטוטפות וסרביטין, וקושייתי על עין משפט מראייתו מהא דעל כרחך היו יוצאים בפאה נכרית תחת השבכה משום דאם לא כן היה שרי לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים הוא על פי רש"י והראב"ד דפירשו דבמקום דתגלה שיערה לא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא.

ולכאורה יש להקשות מאוד על פירוש רש"י, דשמואל שרי בכיפה של צמר משום דתחת השבכה לא שלפה דלא תגלה שיערה, אם כן קשה מאוד אמאי אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים אחרי דלדידיה אף כשהוא תחת השבכה לא חיישינן לדילמא שלפא ומחויא, אם כן אף אם נפרש דהיו יוצאות בפאה נכרית תחת השבכה מכל מקום שריא והיא קושיא גדולה, וכן הקשה חתני הרב נרו יאיר (עיין מה שאכתוב לקמן [٭תחילת ענף ב'] משמו).

והיה לכאורה נראה לתרץ דהיה מנהגם לצאת בפאה נכרית על השבכה ולהכי אתי שפיר דהיה אסור לצאת לרשות הרבים משום דילמא שלפה ואם כן לפי זה יהיה מוכח דאסור לצאת בפאה נכרית לחוד משום פרוע הראש דאם לא כן למה היה להם לתת שבכה תחת הפאה נכרית, דזה בוודאי אין שום תכשיט, דבשלמא פאה נכרית תחת שבכה הוי תכשיט דלא תהיה קרוחי ראש,אבל שבכה תחת הפאה נכרית הוא בודאי אין דרך מלבוש, אם לא משום דבלא השבכה היה אסור לצאת בפאה נכרית משום פרוע הראש.

ואם כן יתחזק קושייתו על דברי העין משפט מהסוגיא הנ"ל אם כי יש לומר דלהכי היו צריכים לתת שבכה תחת הפאה נכרית משום דבפאה נכרית לחוד היו אסורות לצאת לרשות הרבים משום דת יהודית, דלא עדיף מכיסוי דקלתה דאסור ברשות הרבים על ידו, ולהכי הוצרכו עוד לכיסוי דשבכה אבל משום איסור פרוע ראש דדת משה היה סגי בכיסוי דפאה נכרית לחוד, מכל מקום יהיה קשה דברי העין משפט הנזכר לעיל דלפי ראייתו מסוגיא דנזיר מוכח דרשאים לילך בכיסוי דפאה נכרית לחוד וזה בוודאי אסור דלא עדיף מקלתה וכמו דמוכח מדברי המשנה הנזכרת לעיל לדברי המתירין בכיפה של צמר.

אמנם באמת יש שיטה אחרת ברש"י וכבר ביאר בזה הגאון פני יהושע (שבת נ"ח ע"א) באריכות אשר לפי גירסת רש"י הוא דרק רבי ינאי מיבעיא ליה אי כבלא דעבדא תנן כיפה של צמר שפיר דמי, משום דלא שמיע ליה פלוגתת תנא קמא ורבי שמעון, אבל פלוגתתם דרב ושמואל נאמרו על פלוגתת הברייתא, ולפי זה בודאי גם לשמואל דסובר כבלא דעבדא תנן מכל מקום לדינא מודה דגם בכיפה של צמר אסורה לצאת לרשות הרבים משום דאף תחת השבכה חיישינן לדילמא שלפה ומחוויא.

ולא דמי לטוטפת וסרביטין דשרי כשהן תפורין לשבכה כאשר כבר באר בזה הרשב"א בשם הרמב"ן הנ"ל בסוגיא דשבת הנ"ל משום דהכיפה אינה כולה תחת השבכה אלא מקצתה כנגד גובה הראש ואפשר לה לשלוף הכיפה, ועדיין השבכה מונחת על הראש יעויין שם, ולהכי אסור כיפה של צמר, ובזה פירש הגאון הנ"ל בכוונת דברי רש"י דפירש דבסיפא בכבול לחצר לכולי עלמא הוי כיפה של צמר אשר לכאורה מחוסרי הבנה מאוד דבריו הנ"ל כאשר הקשו בתוס' דשבת (דף נ"ז ע"ב) יעויין שם, ולפי דבריהם הנ"ל אתי שפיר.

ואם כן גם לשמואל על כרחך זה מוכח דדרכן היה לצאת בפאה נכרית תחת השבכה ולא בלא שבכה, דבלא שבכה ודאי היה שרי אף ברשות הרבים דכל שכן מטוטפות וסרביטין דשרי בהו אם הן תפורין משום דלא שלפא במקום דתגלה שיערה אם כן כ"ש דלא תסיר הפאה נכרית מן הראש ואם כן קושייתי קמה שפיר על דברי העין משפט הנזכר לעיל.

ולדברי רבי ינאי דרצה לומר דכפה של צמר שפיר דמי והיה מוכרח לפרש דדרכן הוא לצאת בפאה נכרית על שבכה גם כן יהיה מוכח דלא כדברי העין משפט וכמו שכתבתי או לכל הפחות יהיה מוכח דאסור בפאה נכרית לחוד משום דת יהודית כמו על ידי כיסוי קלתה וכמו שאכתוב, ועוד דעל כרחך מוכרח לפרש דבאמת דרכן היה לצאת תחת השבכה והיה באמת מותר לצאת אף לרשות הרבים כמו בכיפה של צמר לרבי ינאי והא דנקט במתניתין לחצר, אגב כבול דאסור ברשות הרבים ועל כל פנים איך שהוא מוכרח מסוגיא הנזכרת לעיל דלא כדברי העין משפט הנזכר לעיל:

 

ענף ב

(דף צ טור ג')

והנה חתני הרב מו"ה יצחק יעקב ריינעס נרו יאיר כתב אלי מכבר בזה הענין קונטרס גדול ובתוך דבריו תירץ דברי העין משפט הנ"ל ואעתיק תוכן דבריו וזהו:

הנה כולם צווחו ככרוכיא על דבר העין משפט ומשוים אותו לטועה גמור עד כי הבאר שבע נעביר בעטו וגזר אומר אשר כל דבריו הם דברי הבלים ועוד כמה מחברים עשו אותו לטועה גמור.

ולדעתי נראה דיש כוונה עמוקה בדבריו, ומתחילה נדקדק בדעת רש"י במתני' בשבת (דף ס"ד ע"ב) בד"ה לחצר וז"ל וכבול דסיפא דמתניתין לא איפלגו בה אמוראי דלכו"ע כפה של צמר, ודברי רש"י הנ"ל מפליא עין כל רואיו דהלא זה הוא עיקר המחלוקת דמאן דסובר כבלא דעבדא הוא משום דסובר דכפה של צמר שפיר דמי אף לרשות הרבים ואם כן איך שייך לומר דהכא לא פליגי, וכבר השיגו על רש"י בזה בתוס' (בדף נ"ז ע"ב) ועיין בחידושי הרשב"א ובחידושי הרמב"ן הנדפס מחדש, וכולם תמהו על שיטת רש"י.

והאחרונים טרחו ליישב דברי רש"י ולא עלה בידם, ולדעתי נראה דיש ליישב בעזרת השם יתברך דעת רש"י, והוא דהנה ברישא דמתניתין לא נשנה פאה נכרית והכא שנויה גם פאה נכרית, והנה נתבונן למאן דסובר דכפה של צמר שפיר דמי והיינו דסובר דמה שלפעמים תגלה שיערה גם כן לא חיישינן לדלמא שלפה (וכפירוש רש"י) האיך משכחת גם איסור דפאה נכרית לרשות הרבים דממה נפשך אם הולכת בזה בלא שבכה כלל, אם כן וודאי לא חיישינן דהלא תגלה שיערה, ואם תחת השבכה גם כן לא חיישינן (למאן דסובר דכפה של צמר שפיר דמי), ועל כרחך דאיירי באופן דהולכת הפאה נכרית על השבכה וכהאי גוונא שפיר חיישינן לכולי עלמא, דלא תגלה שיערה כלל, ואם כן ממילא גם בכבול כהאי גוונא מודו כולי עלמא דאסורה לילך לרשות הרבים ודעת רש"י ברורים ונכונים.

יצא לנו מזה דבפאה נכרית יש לאשכוחי שלשה גווני (א) בלא שבכה כלל. (ב) תחת השבכה. (ג) על השבכה. והנה לרב דסובר דהפירוש הוא כפה של צמר דסובר דמה דלפעמים תגלה שיערה גם כן חיישינן, אם כן אין שום אופן שאשה תוכל לילך בפאה נכרית בשבת לרשות הרבים אך בלא שבכה כלל, דעל השבכה ותחת השבכה אסור (ולא היה דרכן לילך תפור הפאה נכרית ולגנאי יחשב).

והנה העצי ארזים באבן העזר (סימן כ"א ס"ק ב) הביא דברי העין משפט דנזיר וכתב על זה: וטעה בזה טעות גדול דהא לר"מ דאמר דיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת וכי יעבור על דת משה ויהודית אלא על כרחך דלדידיה בביתו איירי כאן וא"כ ליכא מכאן שום ראיה זה תוכן דבריו ואחר כך מסיים "והמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין".

והנה באמת יפלא על העין משפט איך לא הבין דהכא איירי בביתו וכמו בשיערה גופה, וביותר אתפלא על הבאר שבע אשר הוא סתר דברי העין משפט בכל המיני סתירות, מדוע לא העיר גם בזה דאיירי בביתו, ועל כרחך דסוברים דמוכרחים אנו לומר דהא דקאמר אפשר בפאה נכרית אין כוונתו אך על ביתו לחוד דאם כן אכתי יהא בידו להפר משום רשות הרבים, ואף דשם הולכת תחת השבכה מכל מקום יש לומר דיש לו קפידא בזה ומשום דנראית כבעלת בשר, וכבר הזכירו סברא זו, והשלטי גיבורים גופא הזכיר סברא זו בשבת, ועל כרחך דהתיקון דפאה נכרית הוא אף ברשות הרבים, ועל כן יפה עשה הבאר שבע שלא השיג מטעם זה, אלא דהשיג מצד דברשות הרבים גופא מיירי תחת השבכה וכמו בשיערה גופה.

זכינו מזה דגם בשביל רשות הרבים יש בידו להפר, והנה לדעתי נראה ברור דאם נתקן התיקון עבור כמה ימים ואך על איזה ימים לא נתקן, אכתי בידו להפר וזה אין צריך פנים, והנה כבר כתבנו דלרב דסובר כיפה של צמר תנן אסורה בפאה נכרית בשבת אך בלא שבכה כלל, ומעתה ניחזי הכא דקאמר אפשר בפאה נכרית על כרחך דצריך להיות התיקון גם על שבת וגם על רשות הרבים וכנזכר לעיל, ולרב על שבת ברשות הרבים אי אפשר אך בלא שבכה כלל, אם כן ממילא מוכח היתר לפאה נכרית בלא שבכה כלל ברשות הרבים ואתי שפיר דברי העין משפט. - זה תוכן דברי חתני הרב הנזכר לעיל.

והנה באמת דבריו נאמרו בהשכל ודבר דברים מאושרים, אמנם עם כל זה להלכה אין מוכרח ראיית העין משפט הנזכר לעיל (אף לפי דבריו) משום ב' דברים (א) במה שהחליט חתני הרב דמשום יציאת רשות הרבים יכול להפר משום דניחא ליה שברשות הרבים גם כן תהיה בשיערות, לדעתי זה אינו, משום דנהי דניחא ליה גם ברשות הרבים שתהיה בשיערות, מכל מקום אינו יכול להפר משום דבידה שלא לצאת לרשות הרבים ולפי דבריו כשאשה נדרה שלא תצא לרשות הרבים איזה זמן יהיה בעלה יכול להפר וזה בודאי אינו דלא מצינו דיכול להפר רק בנדרה שלא לילך לבית האבל או לבית המשתה או בנדרה שלא תלך לבית אביה ועל כל אחד הוצרך הגמרא לתת טעם, אבל כשנדרה שלא תלך לרחוב איזה זמן, זה לא מצינו כלל שיהיה בכלל עינוי נפש או דבר שבינו לבינה שיהיה יכול להפר, ואדרבא מצינו בכמה מקומות דכל עיקר ישיבת נשים הוא בביתם כמאמר הקרא כל כבודה כו'.

וראיה לזה מסוף סוגיא דגיטין דקאמר שם דנקרא בשם מידה זה שנועל אשתו בביתו כו' ואי אמרת דמניעת יציאה לרשות הרבים הוי כמו עינוי נפש, אם כן אין שייך להקרא בשם מידה אחרי דמחוייב לגרשה וליתן כתובה עבור זה, ועל כרחך דאין זה מדברים של עינוי נפש ולהכי קרי להם בשם מידה, יעויין בירושלמי דסוטה ויש לדחות.

ואם כן נהי דמשום זה היה יכול להפר משום דניחא ליה שגם ברשות הרבים תהיה נראית כבעלת שיער, אבל ודאי דבידה לא לצאת לרשות הרבים, ואם כן איך יכול להפר, ואם כן צדקו השגת הגאון עצי ארזים הנ"ל (אמנם לפי מה שכתבנו גם דבריו יהיו קשים קצת דאם כן לא היה צריך להכריח דעל כרחך לא מיירי משום יציאת רשות הרבים משום דאיך יכריחה לעבור על דבריה הלא בלא זה אי אפשר לאוקים מחמת יציאת רשות הרבים כמו שכתוב אמנם אפשר דחד מתרי נקיט).

(ב) ועוד דגם אם נניח דבשביל יציאת רשות הרבים היה יכול להפר, מכל מקום לא יתיישב ראייתו דמה שהכריח דמשום יציאת שבת דלא היה יכול לצאת לרשות הרבים היה יכול להפר, זה אינו ברור כל כך דהא מבואר בסוגיא דנדרים (דף ע"ט) מחלוקת ת"ק ורבי יוסי, אי בשביל יום אחד יכול להפר אף בדברים שהם בוודאי מעינוי נפש ודעת רבי יוסי דניוול יום אחד לא הוי ניוול (יעויין שם בר"ן וברשב"א) ואם כן נוכל לומר דתנא קמא דרבי מאיר דסוגיא דנזיר הוא רבי יוסי (דמחלוקת רבי מאיר בכ"מ הוא ר"י ורבי יוסי) ולהכי לדידיה אינו יכול להפר משום דתהיה מנוולת יום אחד, ואם כן אזדא ראיית עין משפט הנזכר לעיל.

ועוד נראה לי דאף לרבנן דניוול יום אחד הוי ניוול וגם אם נאמר דבנדרה שלא לצאת לרחוב לזמן הוי עינוי נפש, מכל מקום בשביל שלא תוכל לצאת יום אחד לרחוב בוודאי לא הוי בכלל עינוי נפש, ואם כן אינו יכול להפר משום דבידה שלא לצאת בשבת לרחוב והוא ברור, ואם כן אזדא ראיית העין משפט הנזכר לעיל, וביותר לפי שיטת הרמב"ם לפי מה שבררתי דהיכא דחיישינן לדילמא שלפה כו' אסור אף היכא דנתגלה שיערה ואם כן אכתי יהיה קשה דיהיה יכול להפר משום זה דלא תוכל לצאת לרשות הרבים, ועל כרחך כמו שכתבתי דמשום זה אינו יכול להפר:

ענף ג

(דף צ"א טור א')

והנה חתני הרב הנזכר לעיל הקשה על דברי השלטי גיבורים דפרק במה אשה דמדייק ממשנה דשבת דקאמר דיוצאה בפאה נכרית ועל כרחך בלא כיסוי שבכה, דבכיסוי אין שום תכשיט ולזה הקשה דבלא כיסוי בוודאי שרי לצאת לרשות הרבים בשבת כמו בטוטפות וסרביטין שהן תפורין, והנה קושייתו היא קושיא גדולה, ומצד קושייא הנ"ל יצא לדון בכוונה חדשה בדברי השלטי גיבורים, אבל דבריו אינם סובלים כוונת השלטי גיבורים, אחרי דבשלטי גיבורים מבואר להדיא שמדייק מהמתניתין הנ"ל דאין בזה משום פריעת ראש, רק אחרי שבירר דעל כרחך מיירי בלא כיסוי היה קשה לו דאם כן יש איסור דשיער באשה ערוה, ולזה הוכיח דשיער נכרית לא הוי ערוה.

אבל באמת עוד יש להקשות על ראיית השלטי גיבורים הנזכר לעיל דהלא במשנה מבואר דיוצאה בפאה נכרית לחצר, ובחצר ליכא איסור דפריעת ראש, [כלומר וא"כ איך למד השלטי גיבורים היתר ביום חול אף לרשות הרבים.٭העורך] אמנם זה אינו קשה דהשלטי גיבורים אזיל לשיטתו דסובר בסוגיא דכתובות דגם בחצר איכא איסור דפריעת ראש ודלא כשיטת רש"י ותוס', אך כדברי הירושלמי [כלומר שהשלטי גיבורים ס"ל דאף בחצר אסור בלא קלתה וכהירושלמי וממילא ממה שיש היתר לחבוש פאה נכרית בחצר, הוא ראייה שפאה נכרית חשיב כיסוי, וממילא מהאי טעמא הוא הדין ברשות הרבים נמי בחול שיהיה מותר. ٭העורך]

ובאמת רציתי לכאורה להביא ראייה לשיטת הירושלמי הנזכר לעיל, מזה דאחרי דעיקר דין פריעת ראש נלמוד מסוטה ואם כן ממילא מוכח דגם בחצר אסור דהא עזרה לא גרע מחצר, ויקשה באמת על הנך דסוברין דבחצר ליכא איסור דפריעת ראש, אמנם לקושטא דמלתא אין זה ראייה כלל דבודאי עזרה הוי כרשות הרבים לעניין זה כמבואר בסוגיא דפסחים (דף י"ט ע"ב) אמר רב אשי זאת אומרת עזרה רשות הרבים היא, ובודאי לא עדיף מחצר שהרבים בוקעין בו.

אך עדיין יש להקשות על שיטת המתירין בחצר מדברי הספרי (הובא בתוס' פ"ק דסוטה שם) דהיו פורסין סדין של בוץ בינו לבין העם, כהן פנה לאחריו ופורעה כדי לקיים מצות פריעה, ואם כן לאחר פריסת הבוץ היה חצר יחידי, ואם כן מותר לכל בנות ישראל לילך שם בגילוי שיער, ואם כן איזה ניוול הוא לה, וזה בוודאי אי אפשר לומר דלדברי הספרי לא יהיה נלמד איסור דפריעת ראש מהקרא דפרע כו' דסוטה, דאם כן מנא לן להספרי איסור דפריעת ראש.

ועוד דהא התוספות מקשים שם דלרבי יהודה נמי נעשה כך, [٭דרבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר. ומקשים תוספות שם וז"ל "תימה כיון דלאו חובה לאנשים לראותה, יתלו סדין של בוץ בינה לבין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא, ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר והכי תני בספרי בהדיא ופרע את ראש האשה, סדין של בוץ פורש בינו לבין העם, כהן פונה לאחוריו ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה" עכ"ל] ואי אפשר דלדברי המצריכין בוץ אין ללמוד איסור דפריעת ראש, משום דעל כרחך אין הטעם משום ניוול דא"כ קשה דמנא ליה [٭לתוספות] להקשות דלרבי יהודה יעשו כן, אחרי דאפשר דרבי יהודה פירש כתנא דביה רבי ישמעאל דיליף איסור פריעת ראש מהקרא הנזכר לעיל ומשום דמפרש דכוונת הקרא דפרע כו' הוא משום ניוול וכמו שכתבנו דכל דבר האסור הוא ניוול אצלה, אם כן להכי לא היו יכולין לפרוס בוץ, ועל כרחך דהתוספות מפרשין דגם לדברי הספרי הטעם דגילוי השיער דסוטה הוא משום ניוול וכמו שכתבנו דמשום דאסור, הוא ניוול אצלה ולהכי ילפינן דין דפריעת ראש מהכא, ואם כן יקשה כנזכר לעיל.

ועל כרחך לומר דלפי שיטת התוספות דכתובות ודעמייהו דסוברים דבחצר ליכא איסור דפריעת ראש מפרשים דפריסת בוץ לא הוה מחיצה אשר משום זה תצא העזרה מרשות הרבים ויקרא בשם חצר יחידי דהוה מחיצת עראי ולא על כל העזרה, רק בינו לבין העם כדי שלא יראו אותה, ואם כן הוה העזרה רשות הרבים גמור דבוודאי ברשות הרבים אסור לצאת בפריעת ראש אף היכא דבאותו העת שיוצאת אין נמצאים אנשים והוא ברור, ועיין בזבחים (דף נ"ה ע"ב) דמבואר דוילון כפתוח דמי ולא הוה כמחיצה, ואם כן יש לומר דהכא נמי כן, ואתי שפיר דברי המתירין בחצר.

אבל בכל זאת יש לומר דהשלטי גיבורים סובר כהירושלמי, דאסור ואזיל קושייתי, אמנם קושיית חתני הנ"ל לכאורה קשה מאוד, אמנם גם זה אינו קשה דיש לומר דהשלטי גיבורים הולך בשיטת הרמב"ם הנזכר לעיל, דהיכא דחיישינן לדלמא שלפא חישינן אף היכא דתגלה שערה וטעם המתירין בכיפה של צמר הוא משום דבטמון לא גזרו וכמו שכתבנו, ◄ואם כן דברי השלטי גיבורים נכונים למאוד. [כאן הרב הכריע שדברי השלטי גיבורים נכונים מאוד בסוגיא, דשיער הפאה נכרית חשיב כיסוי, וכן כתב הרב לקמן סוף ענף ט'. ٭העורך]

והנה לשיטת רש"י ותוספות הנ"ל דבחצר ליכא איסור דפריעת ראש אם כן אתי שפיר הא דמשמע מהמתניתין דאסור בפאה נכרית לצאת לרשות הרבים אף דלשיטת רש"י לא חיישינן היכי דתגלה שיערה דבאמת משום דלא שלפא היה מותרת ברשות הרבים דלא תגלה שיערה כמו בטוטפות ובסרביטין (לפירוש רש"י), והא דקאמר במשנה לחצר משום דרשות הרבים בלאו הכי אסור משום פריעת ראש, אחרי דמיירי בפריעת ראש לחוד בלא כיסוי שבכה והוא ברור ונכון, ומיירי מתניתין דשבת הנ"ל בחצר שאין רבים בוקעין בו.

והנה לכאורה יש להביא ראייה לדברי העין משפט הנזכרים לעיל משיטת הירושלמי דבטמון לא גזרו וכמו שכתבנו, ואם כן על כרחך הא דפאה נכרית מיירי בלא שבכה והירושלמי סובר דפריעת ראש גם בחצר, ואם כן מוכח דבפאה נכרית אין בו משום גלוי הרא"ש, אמנם אפשר לדחות הראייה הנ"ל דאפשר דלהירושלמי מיירי בפאה נכרית על השבכה, ואם כן אדרבא יהיה מוכח דבפאה נכרית לחוד יש משום פריעת ראש ואם כן אין משיטת הירושלמי הנ"ל ראייה לא לאיסור ולא להיתר ודקדק וקל

והנה חתני הנזכר לעיל הביא דברי הגאון בעל המחבר תפארת ישראל בפירושו על המשניות פרק ו' דשבת דהקשה דהלא מכל מקום אסור בפאה נכרית משום מראית העין והשיג עליו על פי דברי הכרתי ופלתי (בסימן פ"ז ס"ק ז וס"ק ח' ע"ש) [٭וז"ל בפלתי סק"ז "כבר כתב הפרי חדש דאין לדמות גזירת רבנן זה לזה, ואני מוסיף דעד כאן אסרוהו חז"ל בדם דגים שהוא דם לגמרי רק התורה התירה וכן הרשב"ם בחָלָב אשה שהוא חָלָב גמור כמו חָלָב בהמה רק הוא מותר, בזה יש לחוש משום מראית עין אבל בחָלָב שקדים אטו חָלָב הוא? מין פרי הוא, ומשקה הוא! רק הואיל מראיהו כעין חָלָב קראהו בלשון מושאל חָלָב, אבל בשביל זה לא יקרא באמת חָלָב עד שנדון בו מפני מראית העין ויין שהוא בתכלית אדום, וכי אסור ליתן לתוך תבשיל דבל יטעו בהם שצבעו כמראה דם, ואמרו הטבעיים הרבה ירקות אשר ידמו לשרצים ואף אתה צא ואוסרן לאכילה דלא יטעו בשרצים ונשתקע הדבר ולכן אין לזה שרש וענף ודי לאסור בבשר בהמה ולא לאסור בבשר עוף, ומשה תורתו אמת". עכ"ל וכתב שם עוד בס"ק ח' וז"ל "דכ"ש דאסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה - האחרונים כתבו דבבישול ליכא מראית העין רק באכילה ואין צריך לזה רק דיש לומר דמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, ואם כן דבר האסור באכילה מי פתי יסור לבשלו ולשפכו לאשפה והוא בלתי שכיח ולא גזרו ביה מראית עין מה שאין כן דבר המותר באכילה חששו למראית עין... ולכן היה נראה דם דגים לכנוס בכלי אין שכיח, הלכך הרואה דם כנוס, לא יתלה בדם דגים רק דם בהמה ועוף, ולכך חששו, וכן חָלָב אשה לא שכיח שיכנוס כל כך חָלָב אשה לבשל בו, ואם כן שפיר יתלהו בחָלָב בהמה... ואם כן בחלב שקדים דכיון דשכיח לבשל בחלב שקדים ומוטעם למאוד, לא חששו למראית עין כלל דמהיכא תיתי דנתלה באיסור ולא בהיתר ולא קשיא מידי בשום אופן". עכ"ל]

ולדעתי נראה דהדין עמו [٭עם התפארת ישראל] בזה דלא גרע מדם דגים וחָלָב אשה דאסור משום מראית העין, ואף הגאון כרתי ופלתי אינו משיג רק בחָלָב שקדים משום דלא מקרי חָלָב ורק משום דדומה לחָלָב אינו אסור, אבל במידי דאקרי חָלָב כמו חָלָב אשה אסור, והכא נמי פאה נכרית אקרי שיער, [٭אמר העורך ראה בפלתי שהבאתי שבחָלָב אשה יש לגזור רק משום שאין דרך למלאות ממנו כוסות, ולפ"ז לכאורה גם בשיער פאה נכרית צריך לומר שלא היה נהוג בזמנו לילך עם פאה נכרית ולכן דימה אותו לחָלָב אמנם בימינו שהרבה נשים נוהגת לילך בפאה נכרית מסתבר שלא היה חש למראית עין, וכדברי הפלתי גבי חלב שקדים, אמנם לפי המשך דבריו בחָלָב שקדים מוכח שגם בימינו היה אוסר זאת ודו"ק ] ואף בחָלָב שקדים אינו מתיר הגאון הנזכר לעיל רק במידי דרבנן כמו בבשר עוף ◄ואם כן בנידון דידן פריעת ראש הוה דאורייתא ואם כן בוודאי אסור על ידי פאה נכרית משום מראית עין [כאן הרב מכריע לאסור חבישת פאה נכרית משום מראית העין. ٭העורך]

ענף ד'

(דף צ"א טור ב')

והנה הגאון באר שבע הנזכר לעיל הוסיף עוד להקשות על דברי עין משפט והשלטי גיבורים הנזכר לעיל וכתב דנהי דזה נחשב לכיסוי מכל מקום אסור, דהא גם על ידי כיסוי קלתה אסור ברשות הרבים משום דת יהודית כמבואר בכתובות (פרק ז, דף ע"ב רע"ב) ואם כן כל שכן על ידי פאה נכרית יעויין שם שהאריך בזה.

ואף דלכאורה יש ליישב דברי העין משפט הנ"ל משום הא דאסור גם על ידי קלתה ברשות הרבים אינו רק משום דת יהודית, ודת יהודית הוי כל דבר שנהגו בנות ישראל לצניעות, ואם כן אינו אסור על ידי קלתה ברשות הרבים רק היכא דבנות ישראל נהגו לילך בעוד כיסוי על הקלתה, והתרו בה שהיא גם כן תלך כן והיא עברה והלכה בקלתה לחוד אז הוה עוברת על דת יהודית ותצא בלא כתובה, אבל איסור פריעת ראש אין כאן כלל רק שנהגו זה לצניעות בעלמא ואם כן כיון דעל פי דין מותר נאמר דמנהגם היה לילך בפאה נכרית לחוד וליכא משום דת יהודית ולהכי אתי שפיר דברי העין משפט הנ"ל על הסוגיא דנזיר הנזכר לעיל.

אמנם באמת זה אינו דבוודאי לא במנהגא לחוד תליא הא מלתא דנאמר דהיכא דנהגו לילך לרשות הרבים בכיסוי דקלתה לחוד, לא יהיה בזה שום איסור, דזה אינו מסוגיא מפורשת סוף גיטין דאיתא שם תניא היה רבי מאיר אומר כשם שדעות במאכל כך דעות בנשים, יש לך אדם כו' ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זה היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק כו' מצוה מהתורה לגרשה שנאמר כו' והתם פי' דפרוע ראש היינו ברשות הרבים על ידי קלתה דהוי עוברת על דת יהודית דומיא דטווה בשוק כו' דהוה עוברת על דת יהודית, ויעויין בתוספות ד"ה עם בני אדם כו' מבואר דמפרשים דאיסור דפריעת ראש דשם היינו משום דעוברת על דת יהודית וזה על כרחך בכיסוי דקלתה.

אם כן מבואר להדיא דיש איסור גמור מדרבנן אשר משום זה גם מצוה מהתורה ויש לגרשה ולא דבמנהגא לחוד תליא הא מלתא ואם כן ממילא אתי שפיר דברי הבאר שבע הנזכר לעיל.

ובזה אתי שפיר הא דהרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה כתב סתם דלא תלכנה בנות ישראל בפרוע ראש, ולא כתב כל פרטי דינים בזה ועל כרחך דסמך על דבריו בפרק כ"ד מהא לענין כתובה ואם כן מוכח דאיסור דעל ידי קלתה ברשות הרבים הוא איסור מדרבנן.

וכן מבואר בירושלמי דסוף גיטין הנזכר לעיל דלבית שמאי רשאי לגרש משום פריה ורביה וטווה כו' מהקרא דכי מצא בה ערות דבר אם כן מבואר דהוא אסור מדרבנן בכל מקום והא דנקרא בשם דת יהודית היינו משום דאם היתה עוברת על שארי איסורי דרבנן אינה יוצאת שלא בכתובה דהא אף באיסורי דאורייתא גם כן היכא דאינה מכשילתו או דיהיה לבעלה מכשול על ידי זה (כמו בעוון נדרים) לא הפסידה כתובתה, ואם כל שכן באיסורי דרבנן, ורק באיסורי דרבנן דנוגע לאיסור צניעות, הפסידה כתובתה, ולזה נקרא דת יהודית, דבנות ישראל הן הנוהגות בצניעות ולא בנות כותים והוא ברור.

והנה בהא דכתב הרמב"ם הנ"ל דלא תלכנה בנות ישראל בפריעת ראש אחד פנויות כו' נתקשו בזה גדולי האחרונים, והחלקת מחוקק והבית שמואל פירשו כוונת הרמב"ם בפנויות היינו אלמנות אבל לא בתולות יעויין שם באבן העזר (בסימן כ"א) והחלקת מחוקק דייק ממשנה דראש  פרק ב' דכתובות.

אמנם לדעתי מיושבין דבריו על פי דברי הרבנו עובדיה ברטנורא שם דפירש דהיו יוצאות בפריעת ראש על ידי כיסוי יעויין שם, רק דהשינוי הוא דנשים יוצאות ושיערן קלועות, ובתולות בשעת הכנסתן לחופה היה שיערן מסותרות והוא זכר לאבילות, אם כן מבואר דדעת הגאון הנזכר לעיל דבתולות גם כן אסור לצאת בפריעת ראש, ואם כן ממילא יש לומר דגם לדעת הרמב"ם הוא כך.

ואולי נאמר דדעת הרב עובדיה ברטנורא הנ"ל גם כן דבתולות שרי (אחרי דהמקרא דפרע כו' דמיניה ילפינן דאיסור פריעת ראש הוא בנשואה) רק דסובר דארוסה דמי לנשואה בזה, ובזמן הגמרא היו האירוסין קודם כניסת חופה זמן רב ולהכי פירש ע"י כיסוי, אמנם דחוק הוא ועיין תשובת חוות יאיר שמתיר לארוסה.

והנה הגאון בעל מגן אברהם באורח חיים (בסימן ע"ד) פי' דברי הרמב"ם הנ"ל בבתולות, רק דהאיסור הוא משום דהיו מסותרות ולא קלועות יעויין שם, ולדעתי זה אינו דהא הרמב"ם לקח זה מדברי הגמרא דקאמר סתם אזהרה לבנות ישראל (יעויין שם בביאור הגר"א) ואם כן על כרחך כוונתו על פנויות אלמנות ולא בתולות, ועוד דמה יענה המגן אברהם הנ"ל על הא דכתובות הנ"ל דהיו יוצאות בשערות מסותרות.

והנה מסוגיא דנדרים (דף ל ע"ב) היה נראה לי להוכיח קצת דגם בתולות אסורות בפריעת ראש מהא דאיתא שם דהנודר בשחורי הראש אסור באנשים ומותר בבתולות ובקטנים [וז"ל המתני'. הנודר משחורי הראש - אסור בקרחין ובעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים. גמ'. מ"ט? מדלא קאמר מבעלי שער. ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים. מ"ט? אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזימנין דמגלו רישייהו, אבל נשים לעולם מיכסו, וקטנים לעולם מיגלו.٭העורך] ופירשה הגמ' שם משום דנשים לעולם יכסו, מה שאין כן אנשים לפעמים מגלי וניכר משחרות ראשם שהם אנשים, אבל קטנים לעולם מיגלי, ואם כן אין ניכר בין אנשים לנשים, ועיין שם בפירוש הרא"ש.

ואם כן אי אמרת דבתולות אפילו גדולות מותרין לילך בפריעת ראש אם כן היה צריך להיות מותר בבתולות גם בגדולות דאינם נקראים שחורי הראש אחרי דדרכן לילך תמיד בגילוי ואין ניכר בין אנשים לנשים, ואם כן על כרחך לא כוון לבתולות.

אמנם לדברי המגן אברהם הנזכרים לעיל אפשר דאתי שפיר דדרך הבתולות לילך גם כן בשיערן מקולעות, מה שאין כן לאנשים, ואם כן בבתולות גדולות יש הפרש בין אנשים לנשים והוא דחוק.

ויותר מסתבר דבתולות גם כן אסורות בפריעת ראש מדת יהודית ולא מדאורייתא דמדאורייתא אינו רק לנשואות ודקדק וקל.

 

ענף ה'

(דף צ"א טור ג')

ומסוגיא דנדרים הנ"ל רציתי לכאורה לדחות דברי העין משפט הנ"ל דאי אמרת דרשאים לנשים לילך על ידי כיסוי דפאה נכרית, אם כן גם הם נקראים שחורי הראש ועל כרחך דעל ידי כיסוי דפאה נכרית אסור, ועל כן עטופים בדברים לבנים על ראשם כפירוש רש"י שם ולהכי לא נקרא בשם שחורי הראש (ועיין בתשובת באר שבע הנזכר לעיל בהג"ה).

אבל באמת אי משום זה בלחוד לא היה כדאי לדחות דבריו הנ"ל, משום דעם כל זה קשה דמנין להו לחכמי המשנה והגמרא (לפירוש רש"י) דמחמת דאסורים לילך בגלוי הראש היו רק עטופים בלבנים הלא משום איסור דפריעת ראש סגי בכסוי שחור גם כן, ועל כרחך כוונת רש"י משום אחרי דצריכים לכיסוי ולפעמים מתכסים בדברים לבנים, להכי אינם נקראים בשם שחורי הראש, אחרי דבידם לכסות גם בכסוי לבן, מה שאין כן אנשים, ואם כן אפשר דגם בפאה נכרית רשאים לצאת, ועם כל זה אינם נקראים בשם שחורי הראש אחרי דלפעמים מתכסים גם בכסוי לבנים והוא ברור.

והנה חתני הרב הגדול הנ"ל רצה לחזק דעת העין משפט הנ"ל אחרי דכל עיקר ילפותא דפריעת ראש אסור מדת משה הוא נלמד מהקרא דופרע את ראש האשה דגבי השקאת סוטה, וכל עיקר הציווי דפריעת ראש דסוטה הוא רק כדי לנוולה כדפירש רש"י בכתובות (דף הנ"ל) בלישנא קמא וגם ללישנא בתרא שם גם כן, על כרחך הטעם דפריעת ראש דסוטה כדי לנוולה רק דהנפקא מינא דלפירוש הראשון דרש"י ילפינן איסור דפריעת ראש מהא דחזינן דבסוטה הוא ניוול, וללישנא בתרא ילפינן מהא דהתורה הצריכה פרוע מכלל דעד השתא לא היתה פרוע אבל גם ללישנא בתרא הטעם הוא משום בזיון וכמבואר במשנה דסוטה פרק קמא, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קישטה את עצמה לעבירה, המקום נוולה, והניוול הוא גילוי השיער וסתירת השיער יעויין בפירוש המשניות להרמב"ם, וכן מבואר במדרש דכל עיקר הטעם הוא כדי לנוולה.

ואם כן על כרחך דאם היתה מלובשת בפאה נכרית היו מסירין ממנה דאם לא כן לא יהיה ניוול דהא פאה נכרית הוא תכשיט כמבואר במשנה דשבת הנ"ל, אם כן אין לנו שום ראייה לאיסור פאה נכרית דיהיה דמי לשיערה אחרי דמצינו בסוטה דהיתה צריכה לגילוי השיער היו מסירין ממנה הפאה נכרית עד כאן תוכן ראייתו.

אמנם באמת יש לומר דאין זה ראיה, דבאמת פאה נכרית דמי לשיערה ממש (ודלא כדברי העין משפט הנ"ל) ובסוטה אם היא מלובשת בפאה נכרית לא היו צריכים להסיר ממנה אחרי דזה דמי לשיערה ואי דאם כן לא יהיה ניוול זה אינו דהא באמת גם לכל הנשים השיערות שלהן הוה לתכשיט וכדמוכח בסוגיא דנזיר הנ"ל דאי אפשי באשה מגלחת, וכן מצינו באשת יפת תואר דהצריכה הכתוב לגילוח השיער בכדי שיהיה לניוול אם כן מוכח דשיערה דידה הוה תכשיט ונוי לנשים.

ועל כרחך הא דבסוטה הוה הגילוי שיער לניוול הוא מטעם אחר, דבאמת תחת כיסוי הוי השיערות תכשיט לנשים, אכן אחרי דהתורה אסרה לבנות ישראל שיצאו בפרוע ראש לרשות הרבים משום פריצות, אם כן כשמגלין שיערה לפני כל הוי ניוול שמראין שהיא פרוצה ולא נהגה כבנות ישראל הכשרות, דהא זה דהיו מגלין לבה גם כן הטעם משום ניוול כמבואר במשנה דסוטה הנ"ל, ובודאי גם כן הוא משום זה, אחרי דאסור לבנות ישראל לצאת לרשות הרבים בבשר מגולה רק בכיסוי, ולהכי כשמגלין את לבה בפני כל הוה ניוול וזה עיקר הלימוד דאסור לצאת פרוע ראש לרשות הרבים, מזה דחזינן דבסוטה היה ניוול אצלה גילוי השיער אף דבוודאי שיער לנשים תכשיט הוא אליה ועל כרחך דאסור מהתורה לצאת לשוק בפרוע ראש כמו דאסור לצאת בבשר מגולה ולהכי בסוטה ציוה הכתוב לגלות שיערה בכדי להראות פריצותה וזה הוא לה ניוול והוא ברור.

ואם כן לפי זה אם נאמר דבפאה נכרית שוה לשיערה לענין איסור דפריעת ראש, בוודאי גם בסוטה אם היתה מלובשת בפאה נכרית לא היו מסירין ממנה, אף דפאה נכרית הוא תכשיט אבל מכל מקום אחרי דאסור לצאת לרשות הרבים בתכשיט כזה בלא כיסוי משום פריצות כמו בשיערות דידה, אם כן כשהיא בפאה נכרית בלא כיסוי הוה ניוול גמור, ואם כן אין שום סמך ראייה מזה לדברי העין משפט הנ"ל.

(והנה קושיא גדולה היה אפשר להקשות על שיטת הפוסקים דסוברים דלאיסור ערוה לענין קריאת שמע לא מהני עצימת עינים רק החזרת כל גופו יעויין בביאורי הגר"א (בסימן ע"ד) שהכריע גם כן כך וכדברי הרוקח יעויין שם ואם כן קשה מדברי הירושלמי דסוטה דמיבעי ליה אם להמתניתין היו מבזין (היינו התגלות השיער) ואח"כ מקרין רק דפשוט דאינו כן מסידור הכתוב ולדברי הרוקח הנ"ל איך אפשר לומר כן דאם כן איך היו מקרין דדוחק גדול לומר דבשעת הקריאה היה מהפך כל גופו אחר דצריך להקרות לדידה, ואיך יהפוך פניו ולקרוא אלא כל כרחך דגם עצימת עינים מהני וזה היה באפשר להעצים העיניים ולקרוא)

והנה לפי מה שבררתי דכל עיקר הניוול הוא משום האיסור, יש להקשות אחרי דלדברי הירושלמי מוכח דלארוסה שרי, וכן כתב בתשובות חוות יאיר אם כן קשה למה צריכין למיעוט דארוסה אינה בת השקאה, הלא בלאו הכי אי אפשר לומר דארוסה גם כן בכלל ציווי הכתוב דאם כן איך כתבה התורה סתם ציווי דפריעת הראש לסוטה אחרי דבארוסה לא יהיה לה שום ניוול וזה דוחק לומר דזה גופא נלמד מהא דמיעט הכתוב ארוסה יעויין בירושלמי שם, ועל כרחך יש להוכיח מזה דגם לארוסה שייך איסור דפריעת ראש דלא כדברי חוות יאיר הנ"ל וצריך עיון גדול.

ועתה נברר גם זה הפרט אם יש איסור דגילוי הראש באשה קודם שנבעלה, והנה בתשובות שם יעקב מתיר להדיא לצאת בפירוע ראש לאשה קודם שנבעלה, משום דסובר דעיקר תלוי בבעולה, אולם לדעתי נראה דלא תליא בביאה אלא בנישואין, דכן יש להוכיח מהירושלמי, דבירושלמי בפרק ב' דכתובות על הא דאיתא שם דביוצאה וראשה פרוע כתובתה מאתים, פריך וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא (פירוש ולהכי יוצאה וראשה היה פרוע ולעניין כתובה אין לה אלא מנה משום דחיישינן שמא נבעלה) ומשני זאת אומרת בתולה מן הנישואין אינה יוצאה וראשה פרוע.

אם כן מבואר להדיא דעיקר תלוי בנישואין ולא בבעולה ועיין שם בשו"ת חות יאיר הנ"ל דאוסר גם כן לנשואה אף קודם הבעילה, רק לארוסה שרי, וגם מברר שם דאם נבעלה קודם הנישואין שרי דעיקר תלוי בנישואין ולא בבעולה.

הן אמת דלכאורה משמע מדברי הירושלמי הנ"ל דגם לבעולה קודם הנישואין אסור פריעת ראש מהא דפריך שם בירושלמי, וחש לומר שמא מוכת עץ היא כו' ולא מקשה ודילמא בעולה היא, (ועל זה לא היה שייך תירוץ הירושלמי שם משום דאתיא כרבי מאיר יעויין שם) ועל כרחך דבעולה אסורה בפריעת ראש, אכן באמת זה אינו, דאין שום סברא לומר דיהיה תלוי בבעילה ועל כרחך דגם להירושלמי עיקר תלוי בנישואין ולא בבעילה והא דלא פריך מהא דשמא בעולה היתה, כבר הקשה בזה בקרבן העדה שם ותירץ ב' תירוצים יעויין שם, (א) דזה בודאי לא שכיח ולא טענינן ליתמי, (ב) דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה קול.

אם כי תירוץ השני תמוה קצת דדילמא ידע דהיא בעולה ואפילו הכי נשאה ולזה אין קול, כמו למוכת עץ אמנם גם לזה יש לומר דלהכי לא טענינן כן דממה נפשך, אם לשמא נבעלה באונס הלא אונס יש לה קול, וליחוש שמא נבעלה ברצון קודם הנישואין, גם כן אין לנו לטעון בשביל היתומים כן דזה הוי מילתא דלא שכיחא לאחזוקי לתרוויהו בחזקת רשיעא היינו אותה דנבעלה ברצון, ואותו דידע דהיא נבעלה ברצון ואפילו הכי נשאה, וזה בודאי לכולי עלמא הוי מילתא דלא שכיחא דלא טענינן ליתמי, ואין לטעון רק לשמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, (היינו דנבעלה ברצון ואפילו הכי לא הוי מילתא דלא שכיחא כל כך אחרי דהוא לא ידע מזה ולזה תירץ משום דכנסה בחזקת כו' יש קול ונמצא אתי שפיר גם תירוץ השני הנ"ל).

ענף ו'

(דף צ"ב טור א')

ולכאורה היה אפשר לומר דלהכי לא פריך הירושלמי הקושיא דשמא בעולה היא, משום דאין לחוש לזה דהוי רוב וחזקה, רוב - דרוב הנשואות בתולות נישאות, וחזקת בתולה, ובמקום רוב וחזקה אזלינן גם בממון אחר הרוב כדמשמע מפשטות קושיית הגמרא דריש פרק ב' דכתובות הנ"ל דפריך בגמרא שם וכי אין עדים מאי הוי ניזיל בתר רוב כו' ואף בתוספות פירשו שם דהקושיא הוא לרב דסובר דאזלינן בממון אחר הרוב אמנם יש מן הראשונים, שכתבו שם להדיא דהקושיא היא גם אליבא דשמואל משום דאף לשמואל...

ובאמת יש להפליא על דבריהם, דפירשו דכוונת הגמרא הנ"ל משום דאיכא רוב וחזקה, הלא מבואר בסוגיא דבבא בתרא (דף צ"ב ע"ב) דהגמ' פריך שם על רב דאית ליה דהולכין בממונא אחר הרוב מהמתניתין הנ"ל, ועל זה משני רבינא שם דהרוב אינו רוב גמור, אם כן מבואר כדברי התוספות הנ"ל דרק לרב אין צריך עדים, אבל לשמואל צריך עדים ועל כרך דלשמואל אין הולכין בממון אחר הרוב, אף היכא דאיכא חזקה בהדי הרוב, וכן מוכח מפירכת הסוגיא דבבא בתרא הנ"ל שם על רב מהא דשור שנגח את...

אמנם ראיה הראשונה מהא דהגמרא פריך מהאשה שנתארמלה כו' רק על רב, ולא על שמואל קמה במקומה, אמנם אחרי העיון יש לדבר גם בזה הראיה, ועל פי מה שנקדים...

ענף ז'

(דף צ"ב סוף טור ב')

והנה גוף הסברא הנ"ל דברוב וחזקה מוציאין ממון, וקושיית הגמרא הוא אליבא דכולי עלמא, הוא מבואר בבעל המאור ובמלחמות שם בכתובות (דף הנ"ל) דשניהם סוברים דברוב וחזקה מוציאין ממון, רק דמחולקים בפירוש קושיית הגמרא הנ"ל...

הן אמת דעדיין קשה לפי דברי הרשב"א דאף דאינו נחשב לחזקה, לכל הפחות מהני להיות טענת ברי ולעיל בררתי דכן הוא דעת התוספות...

היוצא לנו מזה דמסוגית הגמרא דבבא בתרא דפריך רק לרב ולא לשמואל ומדברי הירושלמי הנ"ל מוכח דלשמואל גם ברוב וחזקה אין מוציאין ממון אם לא כמו שכתבנו לעיל, דיש לחלק בזה בין רבי מאיר ורבנן ואז אפשר לומר דמשום הכי לא פריך הגמרא בבבא בתרא על שמואל, משום דלהגמרא דידן על כרחך המתניתין אליבא דרבי מאיר משום דמוכת עץ לא שכיח, ןהירושלמי גם כן אליבא דר"ג וכמו שכתבנו, אמנם הרא"ש והר"ן כתבו...

ענף ח'

(דף צ"ב טור ד')

והנה קושיא גדולה יש להקשות על הא דבירושלמי הנ"ל הוצרך רבי יוחנן לתרץ משום דמוכת עץ לא שכיח ועל כרחך משום דהיה דחוק ליה לאוקים סתם המתניתין דרפ"ב כר"מ, וקשה הלא בגמרא שלנו בפרק קמא דכתובות הנ"ל מוקים רבי יוחנן סתם המתניתין אליבא דרבי מאיר, דסובר דמוכת עץ כתובתה מאתיים, אם כן לדידיה לא נצרך לפרש המתניתין דפרק ב' משום דמוכת עץ לא שכיח, אחרי דלדידיה סובר הסתם מתניתין כרבי מאיר, אמנם אפשר לומר...

והנה באמת דבריהם הנ"ל דחוקים מאוד, דדברי הבעל המאור דחוק מהא דבבא בתרא פריך הגמרא רק לרב, ודברי הרמב"ן קשים מהא דבסוגיא מבואר דבחזקת בתולה נחשב לחזקה גמורה, ועל כרחך לולא דבריהם הקדושים הנ"ל היה נראה לי לקיים שניהם, דברוב וחזקה אין מוציאין ממון וחזקת בתולה נחשב לחזקה, ופירכת הגמרא הוא גם אליבא דשמואל, ועם כל זה יתיישב ב' הסוגיות הנ"ל, דהסוגיא דפרק ב' דכתובות פריך גם אליבא דשמואל, ולא מנתגרשה, דבזה אין קושיא אליבא דשמואל, דברוב וחזקה אין מוציאין ממון, רק דהקושיא הוא מנתארמלה...

ענף ט'

(דף צ"ב סוף טור ד')

יצא לנו מכל זה דדעת הבעל המאור והרמב"ן והרשב"א הוא דברוב וחזקה מוציאין ממון, אבל דעת התוספות אינו כן מהא דפירשו שם בפרק ב' דכתובות דקושיית הגמרא הוא רק לרב, וכן מבואר בדבריהם בבכורות (דף כ' ע"א) דבממון אין הולכין אחר רוב אף עם חזקה יעויין שם, ואף דכתבו שם דקצת קשה...

ובדברי התוספות הנ"ל דלר"ג ולשמואל דסובר כוותיה דברי ושמא עם חזקה ברי עדיף, הוא אף היכא דהברי גרוע, נוכל ליישב הא דראיתיתי מקשים על שיטת שמואל בכתובות (דף נ"א ע"ב) דתחילתו באונס וסופו ברצון נחשב לאונס אם כן, חייבה התורה קנס באנוסה דיתומה הא לשמואל חיישינן דלמא אחר כך ברצון ואם כן גם באנוסה הוי אחר כך מפותה, לשיטת רש"י בסנהדרין (דף ע"ג) דבהערה אינו חייב קנס, רק בגמר ביאה, ויתומה מפותה אין לה קנס... היוצא לנו מזה דלבעולה קודם נישואין שרי פריעת ראש ודו"ק.

והנה בפרט דחצר כבר כתבנו לעיל, ואבאר פה יותר, הנה לפי המבואר בגמרא שלנו, אין איסור בחצר, אכן בירושלמי דכתובות מבואר דאף בחצר אסור וכדברי הזוהר הקדוש דהחמיר בחצר, אבל באמת יש לומר דמדברי הזוהר אין ראיה כל כך דזה לשונו שם תא חזי כמה דאית חומר באנשים בגילוי הראש כך יש באנשים, ובנשים בוודאי שרי רק לברך אסור בגילוי הראש או לילך ד' אמות וצריך עיון גדול.

ועתה ניהדר בקצרה דנתבאר לנו בעזרת השם מכל הנ"ל דבפאה נכרית ליכא משום גילוי הראש ובבתולה ליכא כלל משום גילוי הראש ובארוסה גם כן יותר משמע דליכא משום גילוי ובחופה קודם הבעילה הוי מחלוקת ובחצר הוי מחלוקת דש"ס דילן וירושלמי.

 

ענף י'

(דף צ"ג סוף טור א')

ועתה נבוא לבאר הך פרט, אם יש בזה חשש איסור הנאה ומקודם נברר אם מת עובד כוכבים אסור בהנאה ואחר כך נברר דין עור מת ויבורר גם אם מת נכרי אסור בהנאה ואחר כך נברר דין עור מת ויבורר גם אם שיער של מת אסור בהנאה או לא ואומר, הנה הבית יוסף ביו"ד (סימן שמ"ט) כתב דגם מת נכרי אסור בהנאה, והוא מתשובת הרשב"א...

והנה המשנה למלך בסוף הלכות אבל, האריך בזה מאוד, ודעתו נוטה יותר לאיסור משום....

על כל פנים מבואר דדעת הרשב"א הוא להיתר...

והנה לפי זה מוכח דבהך פרט...

ענף י"א

(דף צ"ג טור א')

נחזור לעניינינו דדעת הרמב"ם והראב"ד הוא דמת עכו"ם מותר בהנאה וכן הסכימו כמעט כל הראשונים וגם המשנה למלך גופא אחר כל הדברים מסיק לבסוף להתיר מחמת דברי הירושלמי דשבת הנ"ל, ובדעת רש"י לא אפשר לבוא על הבירור דמדבריו בסוגיא...

ובעיקר סתירת רש"י הנ"ל נראה ליישב...

אופן שני, יש לתרץ דברי רש"י דיש לומר... 

ענף י"ב

(דף צ"ג טור ד')

היוצא לנו מזה דשיטת רש"י ותוס' ורשב"א הוא בודאי להיתר, רק דעת הרמב"ן לא ברירא ואין מי שיאסור בפירוש גם מת נכרי רק הרא"ה ויחיד הוא בדעתו נגד דעת רבים כמ"ש ודו"ק...

ובזה יתורץ קושיה גדולהבהא דקשים דברי הירושלמי אהדדי...

ניהדר לדידן דיש לומר דהך פרט דהמשנה דמת נכרי בהנאה, תליא בטומאה ואם כן...

ובאמת גוף דברי התוספות דיבמות (דף ס"א הנ"ל) לא זכיתי להבין...

ניהדר לדידן דיש לומר שפיר דהך פרט דאיסור הנאה במת נכרי, תלוי בדין טומאה:

 

ענף י"ג

(דף צ"ד טור א')

ואחרי העיון ראיתי דיש להביא ראיה גדולה לזה דהעיקר הוא דזה תלוי בדין טומאת אהל, והוא מהא דאיתא...

ומעתה לפי הנחות האלו אתי שפיר דיברי ריב"ב בא' מתרתי, או דסובר...

ולכאורה יש להקשות על דברי התוספות הנזכרים לעיל דמנא לן דלרבנן טומאת מגע... היוצא לנו מזה דלמאן דסובר דמת נכרי אינו מטמא באהל גם בהנאה אינו אסור.

ענף י"ד

(דף צ"ד טור ג')

ועתה נבוא לבאר גם דין עור של מת ויבואר עוד מעט בעניינא הנ"ל ויבואר גם לנידון דידן לעניין שיער מת, הנה בבבא קמא...

והנה הגאון בעל המחבר פני משה בירושלמי דבבא קמא, כתב דדין עור...

ועל פי זה יש לומר דגם דין דמת עובד כוכבים תלוי גם כן בפלוגתת אביי ורבא... ואם כן ממילא מוכח דמת נכרי שריא בהנאה:

 

ענף ט"ו

(דף צ"ד טור ד')

והנה הרמב"ם משמע גם כן דסובר דעור של מת דמי לבשר המת מהכא דכתב בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות דהא דאיתא ואלו שערותיהן כבשרן הוא בין לעניין איסור אכילה בין לעניין איסור טומאה ואם כן מבואר דלעניין איסור אכילה דין עור כדין בשר ואם כן בוודאי הוא הדין לעניין איסור הנאה.

וראייה גדולה מצאתי לדברי הרמב"ם הנ"ל מהא דאיתא בירושלמי דסנהדרין דרבי יוחנן אמר על המשנה דאלו שערותיהן כו' לא שנו אלא לאיסור ולטומאה עכ"ל ואם כן לפי זה דביררנו דהעיקר הוא דעור של מת אסור בהנאה אם כן ממילא מוכח דמת נכרי שריא בהנאה כמו שכתבנו.

ועוד נראה לי להביא ראייה דמת נכרי שריא בהנאה מהא דמצינו בגמ' סוכה...

ובזה אפשר לתרץ הא דהביא בחידושי הרשב"א פרק העור והרוטב על רב אשי...

יצא לנו מכל דברינו הנזכרים לעיל דבעור מת אי שריא בהנאה איכא מחלוקת, ויש לומר דזה תליא במחלוקת דאביי ורבא, ומת נכרי אי שריא בהנאה יש לומר דתליא בהך פרט אי עור אסור, דאי נימא דעור אסור ממילא מוכח דמת נכרי מותר בהנאה ואי נימא דעור מותר יש לומר דמת נכרי אסור.

ועל פי זה דעת לנבון נקל דלעניין נידון דידן וודאי דשריא, דשערות הא לא גרע מעור, ועור גופא של מת "נכרי" וודאי דמותר בהנאה, ממה נפשך דאם נאמר דהעור של מת אסור בהנאה אם כן יהיה מוכרח דמת "נכרי" שריא בהנאה, ואם נאמר דמת של נכרי אסור בהנאה, על כרחך דעור של מת שריא בהנאה, ואם כן עור של נכרי מת שריא בהנאה ממה נפשך.

אף דמדברי התוס' דזבחים הנזכר לעיל מבואר דמכל מקום מדרבנן אסור ואם כן בנידון דידן אם נאמר דמת נכרי אסור בהנאה ואין ההיתר רק מטעם דהעור של מת מותר בהנאה אם כן ממילא צריך להיות בנידון דידן דיהא אסור מדרבנן (לדברי התוס' הנ"ל),

אמנם כם כל זה אינו סותר לנידון דידן דהא בנידון דידן אינו רק ספק דאולי נעשים משיער של מת נכרים, דיש הנעשים משיער של חיים ואם כן הוי ליה ספק דרבנן וספק דרבנן להקל.

ועוד דגוף דברי התוספות צריך עיון גדול דמאין לקחו התוס' זה דאם עור שריא בהנאה מדאורייתא, אסור מדרבנן דאפשר דרק לטומאה גזרו ולא לאיסור וכן בדברי התוס דנדה (דף מ"ה) משמע להדיא דגם מדרבנן אינו אסור עור בהנאה יעויין שם.... ואם כן ממילא קמו דברינו הנ"ל דמוכח חד מתרתי או דמת נכרי מותר או דעור מותר וממילא בנידון דידן ממה נפשך מותר.

ענף ט"ז

(דף צ"ה טור א)

הן אמת דלריש לקיש דסובר חצי שיעור [٭אינו] אסור מהתורה יש לומר דליכא הך הכרח אלא דיש לומר תרוויהו דמת נכרי אסור ובכל זאת לא יקשה למה לי הקרא דשור ולא אדם, דיש לומר דמוהמת יהיה לו לא נמעט משום דזה נקרא יהיה לו אחרי דראוי לפחות פחות מכשיעור ושאני מפסולי המוקדשין.

אמנם בכל זאת לדינא אין זה נפקא מינא דהלא להלכה פסקינן כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וגם לריש לקיש גופא לא ברור הכא דהכא הוי איסור הנאה ואין כאן מקומו להאריך, ואם כן עור של עובד כוכבים מת שריא ממה נפשך ולפי זה אין בהשיער שום חשש איסור הנאה ושריא השיער ממה נפשך דבוודאי שיער של המת לא גרע מעור, וכיון דעור מותר כל שכן שיער.

ובאמת אף אם היינו אומרים דעור אסור, מכל מקום יש לומר דשיער מותר וכן הוא באמת דעת התוס' דבבבא קמא (דף י') כתבו דהעור של אדם אסור בהנאה ועם כל זה כתבו דשיער מותר בהנאה ואם כן כל שכן דלפי מה שכתבנו וודאי דשיער מותר, וכן כתב הרמב"ם (בפרק י"ד מהל' אבל הלכה כ"א) דשיער של מת מותר בהנאה.

ואף דהטור (בסימן שמ"ט) כתב דגם השיער אסור בהנאה וכן סתם הבית יוסף שם בשלחן ערוך דשיער אסור בהנאה וכן בכסף משנה בפרק י"ד הנ"ל תמה על דברי הרמב"ם הנ"ל אמנם עם כל זה כבר האריך בזה הלחם משנה שם ומברר בראיות דדברי הרמב"ם דכתב להיתר נכונים בזה, ואף דהבית יוסף הביא שם דדעת הרשב" והרמב"ן הוא לאסור שיער בהנאה מכל מקום נוכל לומר דכל זה רק לדעתם דהם סוברים דמת נכרי שריא בהנאה (כדברי הגר"א שם דדעת הרשב"א והרמב"ן דמת נכרי מותר בהנאה) ואם כן לדידהו...

העולה מכל המקובץ דאין בהשיער של מת נכרי שום חשש איסור הנאה, וכמו שכתבנו (אחר כך ראיתי בספר ק"י שהביא בשם הרשד"ם ז"ל דדעת הרמב"ם הוא דשיער של מת אסור מכל מקום מדרבנן אבל באמת אינו מוכרח)

ומדי עסיקנא בזה העניין לא אמנע מלכתוב הא דנראה לי לפרש בדקדוק לשון הגמרא דיבמות (דף ס"א) דמתחילה הביאו מימרא דרשב"י דגיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד...

 

 



פאה נכרית זה מותר
פאה נכרית זה אסור
ממשמעות דבריהם - פאה נכרית מותרת!
מותר אבל ראוי להחמיר
פאה שאינה ניכרת
פאות ארוכות ומסולסלות (בולטת)
איך הפאה היתה נראית פעם
קריקטורות בנושא פאה נכרית
דיון בדברי שלטי הגיבורים
דברי הראשונים בנוגע לפאה נכרית
באמצע עריכה

הסכם שימוש
שאלות נפוצות



האתר הוקם ומתוחזק ע"י לוגייט טכנולוגיות
אחסון אתרים    חנות וירטואלית