הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו), כתב שהרמ"א התיר בפירוש לאשה לצאת בפאה לרה"ר, והלבוש והמג"א הסכימו עמו, ואפשר לסמוך עליהם כי הם עיני העדה:
"אבל גדול האחרונים רבינו בעל מגן אברהם כתב דמותר לכתחילה כו' דלא כבאר שבע שחולק עליו והאריך בסוף דבריו בדברים דחויים, ואני איני רואה בעיני מדוע קרא הרב מג"א לדברי בעל באר שבע דברים דחויים... הן אמת שגם אנכי רואה ראייה להיפך מזה דע"כ איירי המתני' בהולכת בפאה נכרית מגולה דהא... כל זה נראה לי לבאר בעניין הזה להגן בעד הרב בעל באר שבע כי רב גובריה הוה כו' ובכל זאת מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז"ל ודעימיה. וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלויות פאה נכרית וא"כ לפ"ז יש לסמוך עליהם כעל יתד התקוע, כי מבארן אנו שואבין ומפיהן אנו חיין ועיני כל העדה עליהם, והם המה עמודי הוראה". עכ"ל. ולבסוף אסר רק פאות הנעשות משערות מתים,שכתב וז"ל "ואולם אנכי הרואה איסור חדש בזה ממה שלא דיברו הראשונים ולא עלתה על ליבם, והוא כי חקרתי אצל יהודים עושי המלאכה כאלה מהיכן להם השערות אשר ממכם יעשו מלאכתם, ואמרו לי כי רובם ממתים כי השערות אשר נלקחים מן החיים...עכ"ל (והיום בלאו הכי אין מייצרים פאות משערות מתים).
שו"ת תשובה מאהבה חלק א סימן מז
בע"ה יודע דעת עליון ומתכוין לעשות רצון קונו, עובד מאהבה בלי עצלות ורפיון קורא אל אלהיו ומכבדהו מגרונו ה"נ כבוד אהובי וידידי וריעי ומחותני הרב הגאון המופלא המובהק המופלג מה"ו אלעזר נר"ו ראב"ד דקהלתנו יע"א, באדרו יחי' ולא יבוא לידי נסיון, ושלום יהי' במעונו.
זה ימים אחדים ואני הייתי במסבה אחת נגידים וקצינים ושאל אותי אחד מן השועים אם אמת הדבר שאין איסור לנשים נשואות לקשט את עצמן בפאה נכריות, כי שמע מפי צורבא מרבנן שאין איסור בזה כלל וכלל, ואמרתי אליו, אם בעל תורה הוא זה שאומר דבר זה להיתר גמור ודאי אינו מבני יראה, ואף אם נקטינן בידן שאין איסור גמור בזה מ"מ לא יאות לנשים נשואות מבנות רחל ולאה לעשות כן במקומינו כי אין זה מדרכי הצנועות ולא בשביל נשים כאלה נגאלו אבותינו ממצרים והן הנה בעוכרינו להאריך גלות' ובשבילן אנו כקוץ בעיני הגוים אשר אנחנו דרים בתוכם כי אמרו עם זה בא לגור בינינו וישרצו וירבו לעלות במעלות העם להיות כאחד השרים והשרות בוץ וארגמן לבושן מחלב הארץ יאכלו ודשן הארץ ושבעם.
◄כה עניתי לאיש ההוא כי לא רציתי להראות דעתי לא לאיסור ולא להיתר וכאשר באתי לביתי עינתי בגוף הדין ואציע לפני רום ה"ק מה שנראה לענ"ד ובעיניו עיני הבדולח יראה ויבין אם שגיתי או צדקתי כי בעניני ההוראה לא ירים איש בלתו את ידו אם לטהר אם לטמא אם לרחק אם לקרב, כי דרכי ההוראה לפניו נגלין ועתה יטה נא לי אוזן.
מקורן הדברים נובעים מפי הרב שלטי הגבורים פ' במה אשה משנה ה' יוצאת אשה בחוטי שער וז"ל ראה ע"ז כו' מההוא דשנינו פ' במה אשה דף ס"ד דאשה יוצאה בפאה נכרי' בשבת ופירשו המפרשים, פאה נכרית היא מגבעת ידבקו בו שער נאה הרבה ותשים אותו אשה על ראשה כדי שתתקשט בשער והתם באשה נשואה איירי מתניתי' מדקאמר הגמ' הטעם כדי שלא תתגנה על בעלה. עייש"ה באריכות וכן מצאתי בגליון הש"ס נזיר על הא דאמרי' שם (כ"ח ב') ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרי' ור"מ כו' וכתב שם בגליון וז"ל נ"ל היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נתנו בראשיהן (יהושע בועז) עכ"ל הגליון והנה הרב יהושע בועז הוא עצמו הרב בעל שלטי גבורים אשר סביב הרי"ף.
והרב בעל באר שבע בתשובותיו דפוס ויניציה שנת שע"ד דף צ"ב ע"א הכה על קדקדו וכ' כל זה איירי בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה ולא שהן בגלוי, ◄אבל גדול האחרונים רבינו בעל מגן אברהם בא"ח סי' ע"ה סק"ה כ' וז"ל וכ"ש שער נכרית כו' כצ"ל וכן הוא בש"ע ד"ו וכ"כ בש"ג דמותר לכתחלה כדאית' במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער כו' דלא כב"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוי' ועיי' ש"ג סי"ד עכ"ל.
ואני איני רואה בעיני מדוע קרא הרב מגן אברהם לדברי בעל ב"ש דברים דחוי' דמה שכ' שם הרב בעל באר שבע דכל זה איירי בפאה נכרי' מכוסה תחת השבכה נלענ"ד מוכח מהש"ס נזיר דהא חכמים דומי' דר"מ דאוסר בתגלחת שער עצמן שלא תתגנה על בעלה והא וודאי אין ר"מ מתיר שתלך בשערי ראשה מגולה דהא זה ודאי עוברת על דת והוא דאורייתא כדיליף לה בגמ' בכתובות וע"כ כונת ר"מ שלא תתגנה ותנוול היינו שתהי' לה השער תחת השבכה וא"כ היינו נמי שאמרו ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית היינו תחת השבכה ובא זה ולמד על זה דכן פירש נמי במשנה בשבת ומה מן דברים דחוי' בזה
ועוד הא לפירש"י בשבת (ס"ד ב') דמפורש רש"י שם במתני' על האי יוצאה אשה בחוטי שער היינו שקולעת בהן שערה וכן נמי על האי שאמרי' שם בסיפא ובפיאה נכרית לחצר פירש"י קלועת שער תלושה וצוברתא על שער עם קליעתה כדי שתראה בעלת שער עכ"ל ע"כ הפי' מכוסה תחת השבכה דאיך יצדק שתהלך בזה מגולה הא איכא עכ"פ שערת עצמן והאיך הלכה מגולה בהני שערות אף שהמה מועטין וכי ביטול ברוב שייך כאן?
ובאמת תמהתי על בעל באר שבע שהוא הביא פירש"י וסייעו לדבריו אבל לא ביאר ראייתו כאשר בארנו אלא הוא סומך ראייתו מסוף דברי רש"י שכ' שתראה בעלת שער ומזה הוציא ראייתו דאיירי תחת השבכה דאי מגולה הא אכתי רואין שאינה בעלת שער ובאמת ראיה זו קלושה היא אבל ראייתינו מוחזקת היא מאוד דאיך הלכה מגולה בשערותיה אף שהמה מעורבות עם שערות ומה לי הרבה [ומה לי מעט] וא"כ ע"כ לפירש"י איירי המתני' ביוצאת בפאה נכרית תחת השבכה ואף לפי' הרמב"ם בפי' המשנה שמפרש כאשר מביאו הרב שלטי גבורי' שפאה נכרית היא מגבעת תדבקו בו שער נאה הרבה וזה לא כפירש"י שמקולעת עם שערן בגופה א"כ אין ראי' שאיירי תחת השבכה מ"מ מאן יימר לן דהרמב"ם חולק בזה עם רש"י ז"ל ואם לפירש"י אין דחוק שמתני' איירי במכוסה תחת השבכה מדוע נאמר שדחוק הוא לפי' הרמב"ם וכי מרן רש"י ז"ל לאו רב גוברי' מכל זה אני איני רואה מדוע כתב מג"א שדברי ב"ש דחוי'.
הן אמת שגם אנכי רואה ראי' להיפך מזה ◄דע"כ איירי המתני' בהולכת בפאה נכרית מגולה דהא אמרינן שם בגמ' ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה והטעם הוא דמחכי עלה ואתיה לשלפי ואי כבעל ב"ש דהיינו תחת השבכה ובזאת תראה כבעלת שער מ"מ לא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה הא תחת השבכה הוא ולא נראית ואיך שייך דמחכי עלה וצ"ל כמ"ש בעל ב"ש שם בעצמו שכ' וז"ל ואין להקשות אם לא עשו הנשים כן אלא שתהא נראית כבעלת שער הרבה א"כ למה בחרו דוקא בפאה נכרית ולא במשי או בפשתן וכיוצא בזה די"ל משום שלפעמים השבכה נעתק ממקומה או לרפיון קשור' בראשה היא מתרחבת ושער ראשה נראית מעט מחוץ לצמתן הלכך בחרו בפאה נכרי' יותר מבמשי או בפשתן כדי שלא ירגישו בעליהן עכ"ל וא"כ ה"נ גזרו חכמים שמא נעתק השבכה ותראה ילדה בשל זקנה ומחכי עלה ואתי לשליפי ובאמת לאחר בחינת הדברים נכונים יותר דאי כפשוטה שהולכת מגולה בשער מדוע גזרו בילדה וזקנה איך שייך לימר דמחכי עלה ואתי' לשלופי ואם הילדה בחרה בכך לצאת בשל זקנה או איפכא הרי סברת וקבלת ולא מירתת דמחכי עלה ועל כרחך כדעת הבעל ב"ש שהיא מכוסה תחת השבכה ולא נראית ושפיר חיישינן דלמא יעתק ממקומה ועי"כ נראית השער ואז מחכי עלה ואתי' לשלופי ולא שייך לומר דסברת וקבלת ולא מירתת דהיא לא ידעה ולא נתנה על לבה לזאת שנעתק ממקומה ורק חכמים גזרו בזה וא"ת אם כך כדייק אכתי קשי' אמאי גזרו בזקנה וילדה הא ע"כ נותנת לבה לזה שנעתקת ממקומה דאל"כ למה לא בחרה במשי או בפשתן כקושי' הרב בעל ב"ש וע"כ דנתנה על לבה החשש שמא נעתקת ממקומה ולכך לא בחרה במשי או בפשתן כי אם בחרה הילדה בשל זקנה או איפכא וע"כ דסברת וקבלת דמחכי עלה ואמאי גזרו בזה די"ל ולחלק דודאי לכך לא בחרה בשל משי או בפשתן לקשט בזה תמיד ודאי נתנה על לבה לחוש שמא נעתק ממקומה וממש זה מן הנמנע שלא יארע הדבר לפעמים שנעתקת ממקומה ותתגנה על בעלה עי"כ אבל לפעם אחת לא חשה ובחרה הילדה בשל זקנה או איפכא אבל חכמים גזרו בזה לחומר איסור שבת שמא 
בפעם הזה נעתק ממקומה ומחכי עלה ואתי לשלופי ◄כל זה נראה לי לבאר בענין הזה להגן בעד הרב בעל ב"ש כי רב גוברי' הוה ובפרט הדברים האלה לאו דברי עצמו המה כי אם דברי הגאון מהר"י מינץ אשר ממנו אנו חיין והרב בעל ב"ש מסכים עמו.
ובכל זאת מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז"ל ודעמי' וגם רבינו מהרמ"א פה בסי' ע"ה ויותר מזה בדרכי משה סי' ס"ג כ' בפי' שמותר לצאת אשה בשערות גלוית בין אם שערות עצמה בין של חברתה וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלוית פאה נכרית אלא שמחלק בין שערות עצמן אחר שנתלשה לשערות חברתה וא"כ ◄לפ"ז יש לסמוך עליהן כעל יתד התקוע כי מבארן אנו שואבין ומפיהן אנו חיין ועיני כל העדה עליהם והן המה עמודי הוראה.
ואולם אנכי הרואה איסור חדש בזה ממה שלא דברו הראשונים ולא עלתה על לבם והוא כי חקרתי אצל יהודים עושי המלאכה כאלה מהיכן להם השערות אשר ממנם יעשו מלאכתם ואמרו לי כי רובם ממתים כי השערות אשר נלקחים מן החיים המה עובדי אדמה וכדומיהן הן שערות קצרות וממנם עושין המגבעות [פאה נכרית] לאנשים אבל אותן של נשים צריכין לשערות ארוכות אשר נתלשו עד שרשם ואי אפשר לקחת כי אם ממתים ואלו מדלת העם אשר מתים בבית חולים ואם כן מלבד שיש חשש סכנה בדבר וגם אם גזרו בשבת לצאת בשל חברתה דיש לחוש דלמא אתי' למישלף כיון דמאיס כדאמרינן שם בשבת במקומו מכל שכן הכא מלבד כל זאת הנה יש איסור אחר בדבר דהא קיי"ל בטור ובש"ע (יורה דעה סימן שמ"ט סעיף ג') דשער המת אסור בהנאה ודבר זה איסור תורה הוא דהא גמרינן במס' ע"ז (כ"ט ב') דמת אסור בהנאה מגזירה שוה שם שם מעגלה ערופה. הן אמת שראיתי שדבר זה אי שער המת אסור בהנאה אין מוסכם מכל הפוסקים.
והרמב"ם (פרק י"ד מהל' אבל הל' כ"א) כתב המת כולו אסור בהנאה חוץ משערו הרי כתב בהדיא דשער המת מותר בהנאה וכן כתב הסמ"ג עשין דרבנן ב' ואולם הרשב"א (בתשובה סימן ש"צ) כתב וז"ל ותמה אני על הרמב"ם מהאי דאמרינן ערכין (ז' ב') אמאי איסורי הנאה ננהו אמר רב באמרה תנו שערי לבתי (פי' דמוקי מתניתן בפאה נכרית ובאמרה תנו גלי דעתה דניחא לה) קשי' לי' לרב נחמן בר יצחק והא דומי' דבהמה קתני אלא אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתתה אוסרה וזו גמר דינה אוסרתה (פי' דרנב"י מוקי אפילו בשערה ממש ונתלש מינה בין גמר דינה למיתתה) והלכך באשה מותר דאין אשה נאסרת בגמר דינה אבל בהמה נאסרת בגמר דינה אבל מן האשה לאחר מיתתה לכ"ע אסור מדאקשי' להדי' ואמאי איסורי הנאה נינהו עכ"ל הרשב"א בתשובה עייש"ה וכן פירש רבינו הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם בפי' סוגי' זאת דכוונת רנב"י דאיירי בנתלשה מחיים בין גמר דין למיתתה אבל נתלשה לאחר מיתה אסור השער מפאת איסור הנאה של מת ואם כן אף שהרמב"ם מתיר שער המת מ"מ רבו החולקים עליו והם גדולי רבותינו הרשב"א והרמב"ן.
ואולם הרשד"ם חלק י"ד סימן ק"כ רצה לומר ולצדד דהאי דמתיר הרמב"ם שער המת היינו מן התורה אבל מדרבנן מודה הרמב"ם דאסור והכ"מ שם במקומו רוצה נמי לומר דהרמב"ם מודה דשער המת אסור בהנאה והא דכתב הרמב"ם חוץ משערו היינו אם תלי' בסיכתא וכן כתב בספרו בית יוסף (בסימן שמ"ט) הן אמת שהרמב"ם (פרק י"ב מהל' סנהדרין הל' ד') כתב בפי' האשה שנהרגת מותר להנות משערה ומפשטן של הדברים שבשער עצמה איירי ולא שתלי' בסיכתא וכן נמי משמע שאפילו מדרבנן מותר דהרי אמר ומותר ליהנות משערה והכ"מ כ' בהלכה זו וז"ל וכל אשה שתיהרג מותר להנות משערה שם במשנה ובגמ' מפרש טעמא עייש"ה ודברים תמוהים אדרבה הא שם (היינו בערכין שעלה קאי בתחלת הדבור) משמע להיפך דאסור להנות משערה וכמו שמקשה הכ"מ בעצמו (פי"ד מהל' אבל שהבאנו לעיל) שוב ראיתי בשיורי כנה"ג בי"ד סימן שמ"ט שמרגיש בסתירת דברי הכ"מ והניח בצ"ע יעויש"ה.
ובגוף הדבר להליץ בעד הרמב"ם שסובר דשער המת מותר בהנאה כתב הלח"מ במקומו דהרמב"ם סובר כפירש"י בערכין בהאי דר"נ וז"ל רש"י שם אלא אר"נ לעולם שער ממש ודקשי' לך אסורי הנאה נינהו לא קשי' דשער המת לא מיתס' בהנאה דלא דמי לשער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בת מיתה היא ואין עשוי' להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה עכ"ל רש"י ופסק הרמב"ם כר"נ ולא כרב ורבא שם שסבירו להו תרווייהו שער המת אסור בהנאה וכן כתב הרב תי"ט במשנה בערכין שכן העלה במהדורה בתרא דלא כהטור וש"ע וסייעו להרמב"ם מהא דרנב"י וכן כתב הרב בית הלל (בש"ע סימן שמ"ט) וכן כתב הרב פרי חדש (בביאוריו על הרמב"ם פ"ז מה"ל עכו"ם) דהרמב"ם והסמ"ג פסקו להדיא שער המת מותר בהנאה דהמה סברי כפרש"י בדברי רנב"י וסיים דבריו שם וז"ל וקיימ"ל כותי' דרנב"י חדא דפשט דמתניתן כותי' ותו דהכא דייק מתני' דומי' דבהמה ותו דהוי תלמיד דרבא ובתרא הוא וקיימי לן מאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי עכ"ל.
ואפשר דהרב פרי חדש סייעי מדברי תוספת (סוף פרק כל הגט ופרק מי שהוצאוהו דף מ"ג יעייש"ה) דשם מוכח דרנב"י יתיב אחורי דרבא ורבא קמי' דר"נ והיינו סתם ר' נחמן והוא רב נחמן בר יעקב ואולם רש"י ודעמי' סוברים דסתם ר' נחמן הוא ר"נ בר יצחק והוא היה תלמיד דרב ורבי' דרבא ועיין בהרא"ש פרק המפקיד בהא דתנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן ופליגי בה רב כהנא ורנב"י וכתב הרא"ש נרא' דהל' כרנב"י דבתראה הוא כי תלמיד של רבא הוא ועיין בתוספות בעירובין (כ"ה ב') בפלוגתא דרבה ורבא בטח בטיט ואין יכולין לעמוד בפ"ע דאין הל' כרבא לגבי' רבה משום דאין הל' כתלמיד במקום הרב והא לכאורה קשי' הא מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי וע"כ צריך לומר דהאי כללא דמאביי ורבא ואילך הל' כבתראי היינו עד ולא עד בכלל מאביי ורבא ואילך דוקא אבל באביי ורבא עצמן אין הדבר כן ואם כן לפי זה אף אם נקטי' דעת רש"י בהאי דרנב"י נמי עולין דברי הפר"ח כהוגן דה"ל כר"נ ב"י לגבי רבא דרבי' היה ואין המקום פה להאריך בזה ובכללים הארכתי ועיין בקרבן נתנאל בכמה מקומות בהרא"ש ובכלליו שם בפתיחת ספרו כלל כ"ו.
וראיתי נמי להפר"ח שהביא דברי תוספות בב"ק (י' א') שהחליטו ג"כ שער המת מותר בהנאה והוא דכתב שם וז"ל ואי משום שהשער מותר כדאמרינן פ"ק דערכין (ז' ב') ה"נ שער פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות דף כ"ה עכ"ל הרי להדי' דסברי שער המת מותר בהנאה וראייתם מפרק קמא דערכין והיינו שסברי כפירש"י בדברי רנב"י ופסקי' כותי' ודלא כרבינו הרמב"ן בס' תורת האדם בשער [הסוף ענין] ההוצאה והרשב"א בתשו' הביא נמי דברי תוספות אלו אלא שטעות נפל שם בדפוס
◄היוצא מזה דהרמב"ם והסמ"ג ותוספות ופר"ח ותי"ט וכן כנה"ג בי"ד סי' שמ"ט שהבאנו לעיל כולן סוברין דשער המת מותר בהנאה ולפ"ז לכאורה אין כאן חשש אמנם אנו ע"פ הטור והש"ע חיין ועליהם אנו סומכין בין להקל ובין להחמיר ובפרט במקום שאין צורך ובהפוכו יש פריצות ועריות שאין לסמוך על דעת המתיר ובפרט האוסרין לאו דרדקי המה והמה רבינו הגדול הרמב"ן והרשב"א והטור והש"ע ויותר מכל אלה דעת הגאון בשאלתות כתב מפורש בפ' חקת סי' קל"ג וז"ל ואסור לאיתהנוי מן שכבי מן מזיי ותכריכין דילי' ודאי פיאה נכרית אי אקניתה מחיים שרי' ואי לא לא וכו' וא"כ מפורש בהדי' דלא כהרמב"ם ודעמי' ואני תמה על כל הפוסקים שלא הביאו דברי השאלתות הלא בכל הדברים הוא להם כאור המאיר בחושך.
ושלא להיות כחמור נושא ספרים לבדנה יצאתי לתרץ הרמב"ם דפ' כרב נחמן בר יצחק נגד רב ורבא ואמרתי דרב ורבא לשיטתייהו אזלי אבל הרמב"ם בשיטתי' הוכיח דשער המת מותר דהנה לכאורה תמה אני קצת על דברי תוספות ב"ק (י' א') דהקשו שם וז"ל שור ולא אדם ל"ל הא בלא"ה אי אפשר לחייב על אד' דהא קיימא לן שור פסולי המוקדשין כו' וע"ז אמרו ואי משום שהשער מותר כו' וק"ל הא ודאי אף אם אמרי' כפירוש רש"י בערכין דרנב"י סובר שער המת מותר וס"ל נמי דהלכתא כותי' מ"מ הרי רב ורבא שם דמוקי מתני' בשער נכרית הלא איהו חולקים וסוברן שער המת אסור בהנאה וא"כ לדידהו קשי' ל"ל שור ולא אדם וצ"ל דבלא"ה פירכא שפיר אפילו לרנב"י דהא שיער פסולי המוקדשין נמי מותר אמנם אי קשי' הא קשי' דבתוספות פ' כל הזבחי' (ע"א ב') ד"ה ובטריפה תירצו שם בס"הד האי קשי' שור ולא אדם ל"ל תיפו' לי' דאין המת שלו כיון דעור האד' מותר קרינן בי' והמת יהי' לו וקשה לי טובא על דברי תוספ' אלו דהנה הרשב"א בתשובה סי' שס"ד כ' וז"ל ולא גרע עור המת משערו ושערו נראה לי שאסור כשמעתתא פ"ק דערכין עכ"ל ואף שהרשב"א החליט הדבר אליבא דכ"ע לפי שאיהו לשיטתי' בסי' ש"ל דסובר כ"ע סובר שער המת אסור אבל אנן בדידן כפירש"י ז"ל דרנב"י חולק על זה מ"מ הרי סברת הרשב"א נכונה דלמ"ד שער המת אסור מכ"ש עורו וא"כ לרב ורבא דס"ל שער המת אסור וכ"ש עור המת שור ולא אדם ל"ל ואולם ראיתי בתוספות נדה (נ"ה א') ד"ה שמא יעשו כתבו נמי על האי דהקשו שם על עולא דאמר ד"ת עור אדם טהור ומ"מ אמרו טמא כו' וכתבו וא"ת והלא מת אסור בהנאה וי"ל כו' ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר לאיסור בהנאה הרי מדברי תוספות מבואר נמי דעור מותר וקשי' נמי לדבריה' לרב ורבא דס"ל שער המת אסיר ולדעת הרשב"א אם שער המת מכ"ש עור המת א"כ למאי גזרו טומאה על עור אדם וצ"ל דתוספות חולקין בסברה זו על הרשב"א ומחלקין בין עור לשער ואפילו אם השער המת אסור עור המת מותר וסכינא חריפא מפסקי הסברא.
ולקושטא דמילתא נמי יש לדייק על תוספות אלו בנדה דכתבו דלכך עור אדם מותר כיון דילפי' איסור של מת מעגלה ערופה ועגלה ערופה מקדשים וכמו שעור קדשים מותר, עור עגלה ערופה מותר ומני' דעור המת מותר הרי חזינן דעיקר הטעם כיון שילפינן איסור הנאה של עגלה ערופה מדכתי' בה כפרה כקדשים והיינו מימרא דרב ינאי בקדושין (נ"ז א) דאמר עגלה ערופה מנלן אמרי דבי רב ינאי כפרה כתיב כקדשים אבל לאו כ"ע הכי ס"ל דהא כתבו שם תוספות ד"ה כפרה תימא דבכריתות (ו' ב') מפיק לי מוערפו שם שם תהא קבורתה וי"ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה ה"א מחיים כו' ואי משום וערפו לחוד ה"א לאחר מיתה כו' ועייש"ה ועיין שם בחדושי' מהרש"ל ובמהרש"א ובפני יהושע ולפ"ז לר' יוחנן חולין (פ"ב א') ולרבא בכריתות (כ"ח א') דס"ל עגלה ערופה מחיים מותרת ורק לאחר עריפה נאסרה לית להו הך דרשא כפרה כתיב בה כקדשים ורק ילפינן מוערפו שם ולפ"ז עור עגלה ערופה נמי אסורה דמה"ת לן להתיר ומינה ילפי' מת ועורו נמי אסור וא"כ לדידהו קשי' נמי מדוע גזרו טומאה על עור אדם הלא בלא"ה אסור בהנאה וכן קשי' לתי' תוספות בזבחים שהערנו עליו דלמ"ד עגלה ערופה נאסרה לאחר מיתה ולא מחיים ע"כ ל"ל כפרה כתיב בה כקדשי' ועור עגלה ערופה ועור המת נמי אסור דמהיכא תיתי להתיר א"כ ל"ל שור ולא אדם?
וחזיתי להרב צמח צדק בתשובתו סי' י"ג דרצה לדחות דברי התוספות בנדה ורצה לומר דעיקר הדרש מוערפו שם ורק גלי לן קרא כפרה כתיב בה כקדשים לומר לן דאסורה מחיים א"כ העור אסור ע"כ סברתו בקיצור, וזה ליתא דהשתא דגלי לן קרא על לימוד וערפו שם דילפינן מיני' שם תהא קבורתה גלי לן התורה מאי טעם שתהא שם קבורתה לפי שהוא כקדשים וממילא אמרינן אם הוא כקדשים אסורה מחיים וה"נ אמרינן אם הוא כקדשים עורה מותר דאין היקש למחצה וזהו פשוט והמעיין בדברי הר' צמח צדק יראה כי הוא לא ראה כי אם דברי תוס' בע"ז [דף כ"ט] שהביא שם ושם מסיימין התוספות וגם אצטריך לדמותה לקדשי' לומר שאינה אלא ביום כו' ומזה משמע קצת דהעיקר מוערפו שם אבל באמת למי שמעיין בתוספות קדושין שהבינו זה הוא תירוץ בפני עצמו ושם כתבו אי נמי י"ל דקאמר הכי כפרה כתוב בה כקדשים לאו עיקר דרשה הוא כו' וא"כ חזינן דזהו ב' תירוצ' ולתירוץ הראשון דמתרצין תוספות דאצטרך כפרה כקדשים לאסור מחיים עיקר הדרשה מכפרה כקדשים ועיי"ש בזה ואין להאריך עוד.
אמנם קושייתינו ודאי נצבת למ"ד עגלה ערופה מחיים מותרת וודאי קשה ל"ל הך דרשה כפרה כתיב בה כקדשים ואם כן עור עגלה ערופה ודאי אסורה ולפי זה עור המת נמי אסור ולמה גזרו על טומאת העור וגם קשה לפי תוס' זבחים להאי מ"ד ל"ל שור ולא אדם ולפי דברינו אלו רבא דסובר בכריתות (כ"ה א') עגלה ערופה מחיים מותרת ולית לי' ע"כ הך דרשה כפרה כתיב בה כקדשים א"כ עור עגלה ערופה נמי אסורה ומינה ילפינן מת ועורו נמי אסור דלא מצינו מקום להתיר י"ל דלהכי סבירא ליה לרבא בערכין דשער המת אסור בהנאה דלא היה לו הוכחה להתיר שער המת אבל אי נקטי' כר' ינאי האי דרשה כפרה כתיב בה כקדשים וגלי לן דעגלה ערופה הוי כקדשים ואם כן סברת תוספות קיימת מה קדשים עור מותר אף עגלה ערופה עור מותר ומינה מת נמי דעורו מותר ונקטי' בידן סברת הרשב"א סימן שס"ה שהערנו לעיל דזה בזה תליה דאם שער המת אסור כל שכן עורו אם כן כדאית לן למודא דעור המת מותר למידן ממנו היפך הדברי' דע"כ שערו מותר דאם לא כן קשי' שערו אסור עורו לא כ"ש ולפ"ז הרמב"ם (דפ' פ"י מהלכות רוצח ושמירת הנפש) וז"ל עגלה ערופה אסורה בהנאה ומשתרד לנחל איתן תאסר בהנאה אעפ"י שעדיין לא נערפה עכ"ל הרי יליף ע"כ למודא כפרה כתיב בה כקדשי' שהורה לן שעגלה ערופה מחיים נאסרה א"כ עור עגלה ערופה ועור המת נמי מותר וכ"ש דשער המת מותר כסברת הרשב"א ולכך פי' הרמב"ם כותי' דרב נחמן בר יצחק בערכין דשער המת מותר והא דנקט הרמב"ם בלשונו בה"ל אבל רק שער ולא עור זה ל"ק כיון דלא מצינו בפי' בגמ' דמותר ומכללא איתמר אין דרך הרמב"ם להביא, מה שא"כ שער המת שעכ"פ רנב"י אמרה בגמרא, וזה נמי דלא כהרב צמח צדק בתשובה הנזכרת דרצה לומר דהרמב"ם סובר עור המת אסור עייש"ה.
כל זה להשתעשע בפלפול אבל לענין הדינא הדרן לדידן דעכ"פ אין להקל בזה נגד הטור והש"ע והרמב"ן והרשב"א השאלתות דכולהו ס"ל שער המת אסור. ◄אך אחרי הדברים האלה נתתי אלי לבי שיש לצדד ולהקל בזה מטעם היתר אחר כי אם אף אם נקטי בידן כהך פוסקים דשער המת אסור מ"מ גבי נדון דידן דממה נפשך יש לצדד ולומר דבאמת מיעוט שער המה מחיים ורובן ממתים ואזלינן בתר רוב אבל כיון דרובן דעלמא עכו"ם נינהו א"כ אי אזלינן בתר רוב צריכין אנו לדון אי מת גוי אסור או מותר. הן אמת שמרן בשולחנו הטהור סי' שמ"ט סעיף א' החליט בלי חולק וכ' וז"ל מת אסור בהנאה בין של ישראל בין של גוי, אמנם דבר זה אינו מוסכם מכל הפוסקים ואנו אחר מקור דין זאת נצא ונחפוש והוא שמרן הבית יוסף בבדק שלו סי' שמ"ט הביא הדבר בשם הרשב"א בתשובת סי' שס"ה והיא שארית תשובה מסי' שס"ד שם ועתה אעתיק דברי הרשב"א שם בתשובה סי' שס"ה למען נוכל לחקור אחרי מקורן של הדברים.
וז"ל הרשב"א על דברי השואל שכ' שם על דברי הרמב"ן בפי' התורה בסדר ויהי ביום השמיני שכ' אבל המת למדו בו ג"ש מעגלה ערופה שאסור בהנאה וכתב השואל דיש לחלק שמא לא נאמרה ג"ש אלא למתי ישראל כו' וע"ז כתב הרשב"א בתשובתו לשאלה זו מן הדומה שאין זה עולה יפה כו' דאי איכא מת דלא מתסר בהנאה יין נסך דאסו' מנלן דאי משום דאיתקש לזבח וזבח למת האי מת גופי' מנלן דמתי ישראל קאמר עייש"ה ומזה הוציא הרב ב"י דס"ל להרשב"א דאין חילוק בין מת גוי למת ישראל שניהם אסור.
והמעיין שם בדברי הרשב"א יראה שהשואל הוציא הדברים מדברי הרמב"ן שהביא שם בתשובה (סי' שס"ד) והוא הרמב"ן רוצה להוכיח דאין אבר ובשר מן החי נוהג באדם דהרי שנינן בספרי זה טמא ואין בשר האדם טמא (פי' זה מותר ואין בשר האדם מותר) וע"כ דאיירי בבשר האדם מן החי וע"ז כ' הרמב"ן אבל המת למדו בו ג"ש מעגלה ערופה דאסור בהנאה וע"ז כתב השואל דיש לחלוק ולומר דשני לן בין גוי לישראל והיינו כיון שהשואל בסי' שס"ה רצה לחלוק על הרמב"ן דבשר מן החי באדם אסור לכך מוקי הספרי דמתיר בשר האדם בבשר מן המת ובמת גוי עייש"ה בתשובת רשב"א סי' שס"ד וסי' שס"ה וא"כ הרמב"ן בפי' התורה ע"כ ס"ל דמת גוי אסור דאל"כ קשי' השואל עליו מאי הוכחה מברייתא דספרי דבשר אדם חי מותר דלמא במת גוי איירי וכן הוציא מדבריו הרב משנה למלך פי"ד מהלכות אבל הל' כ"א עיין שם באורך רק הרב משנה למלך הקשה מדברי הה"מ (פ"ב מהל' מ"א הל' ג') שכתב בשם הרמב"ן שישראל שמת בשרו אסור בהנאה ומדנקט ישראל שמת משמע דוקא ישראל ולא גוי והש"ך בנקודותיו סי' שמ"ט הוציא נמי מדברי הרמב"ן אלה שהביא הה"מ דס"ל מת עכו"ם מותר בהנאה ולא הרגיש כלל בסתיר' הרמב"ן.
ולברר לן כל שטת הפוסקים אציע הנה מקור דין זה שעליו סובב הרמב"ן והשואל והרשב"א והוא דתנינן כתובות (ס' א') ורמינהו יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא (פי' אסור) ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה (ופירש"י שהקלת במגעה שאינו מטמא מחיים) החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו (פירש"י שמטמא מחיים כגון נדה זב ומצורע) אינו דין שתחמיר בחלבה ת"ל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא יכול אוציא את הדם ת"ל כו' עכ"ל הש"ס אמנם בת"כ פ' שמיני גרסינן יכול [אוציא] את החלב כו' ולא אוציא את הבשר כו' דע"ז סובב דברי הרמב"ן שכ' דברייתא דת"כ איירי בבשר מן החי אבל המת כו' והשואל רצה לדחותו כאשר הבאנו לעיל והנה הר"ן פ' אעפ"י האריך נמי וכ' וז"ל ובת"כ כו' יכול אף בשר כו' זהו בל"ת ואין בשר כו' וכתב הרמב"ן ז"ל דכי היכא דאמרינן בשמעתין דחלב ודם שרי לגמרי ואפילו מצות פרישה אין בהן האי כדיני' והאי כדיני' ה"נ בשר מהלכי שתים ונהי דכי מת אסור בהנאה וכדילפי' שם שם ממרים, אפ"ה בשר מן החי מותר דכיון כו' ולא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (בפ"ב מה"ל מ"א הל' ג') שבשר האדם אסור בעשה כו' וליתא כמו שכתבתי אלו הם דברי הרמב"ן ז"ל ול"נ לקיים דברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל הר"ן הצריך כעת לענינינו עכ"פ נראה מדברי הרמב"ן אלה שהמה נשלבין ונסמכין על דברי הרמב"ן בפי' התורה שהוא סובר דמת אסור בהנאה בין בגוי ובין בישראל ואף שהר"ן חולק עם הרמב"ן בעיק' הדין ומקיים דברי הרמב"ם אינו מטין דברי הר"ן שחולק עם הרמב"ן בבשר המת ואדרבה למי שמעיין היטיב בדברי הר"ן משמע שהוא ג"כ סובר בזה כרמב"ן דאל"כ מדוע לא סתר ראיית' כאשר סתרו השואל והול"ל דאיירי במת גוי אך חולק הוא על הרמב"ן מפאת טעמים אחרים.
והנה הריטב"א בחידושיו לכתובו' פ' אעפ"י כתב וז"ל ולענין בשר מהלכי שתים אשכחן נוסחי דגרס יכול יהא בשר כו' והתם בת"כ לא אשכחן נוסחי אלא חלב ודם כי הכא בשמעתין תדע כו' וזה נראה נכון ומיהו בלא"ה נמי לא משכחת בשר מהלכי שתים להתירא דאי בעודו חי הא איכא אבר ובשר מן החי ולא אשכחן דשרא לן רחמנא מידי בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם שם ממרים עכ"ל הריטב"א הרי נמי דלא מחלק בין מת גוי לישראל דאל"כ לוקי לאחר מיתה ובגוי וכן כתב הרא"ה ז"ל בחדושיו לכתובו' וז"ל כתב הריטב"א ז"ל שבשר מהלכי שתים כו' והיינו מדינא אבל בלא"ה לא משכחת לה דודאי אם איתא דלשתרי טעון שחיטה ובשר מתה נמי הוא דאסור דגמרי שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה ולא שני לן בין גוי לישראל עכ"ל הרי כתב להדי' דלא שני לן בין גוי לישראל עיניך רואים שהרמב"ן והרשב"א והר"א והריטב"א והר"ן כולהו סבירא להו בשר המת אסור בין גוי בין ישראל ונמשך אחריהם הטור והש"ע סי' שמ"ט והש"ך שם בנקודותיו.
והנה הרשב"א בתשובה הנזכרת רוצה להביא ראי' דמת נכרי אסור בהנאה מהא דאמרי' (ע"ז כ"ט ב') וזבח גופי' מנא לן אמר קרא ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור ואי תימא דאיכא מת דלא אסורי בהנאה זבח דאסור בהנאה מנלן האי מת גופי' מנלן דמת ישראל קאמר דלמא מת עכו"ם וכתב על זה יש לדחות דא"כ הקישא ל"ל עייש"ה ואף שלכאורה הדיחוי ליתא כלל שההיקש הזאת לאו להאי למודא לחוד ילפי דאסור בהנאה אלא דילפי מני' נמי לריב"ב, ע"ז (ל"ב ב') וחולין (י"ג ב') דתקרובות ע"ז מטמאה באוהל וכן נמי אמרי' ע"ז (נ' א') מניין לתקרובות עכו"ם שאין לה בטלה עולמית שנאמר ויצמדו כו' מה מת אין לה בטלה אף כו' אפי' הכי הדיחוי' שפיר דודאי אם כבר ילפי' איסור הנאה מהקשא דמת ילפי' נמי כמו שמת אין לו בטלה כך ע"ז אבל אי איירי במת גוי שמותר איך יכולין למימר שאין לו בטול הא לא אסור כלל ומריב"ב נמי ל"ק הא איצטריך לענין טומאה ומנלן לדידי' איסור הנאה דלמא איירי במת גוי דהא כתבו תוספות ד"ה והיוצא וד"ה תקרובות דעיקר למודא הוא לענין אכילה והנאה מדנקט הקרא ויאכלו זבחי מתים אלא דריב"ב הוציא נמי איסור טומאה דסובר מדאתקיש לענין אכילה איתקוש לענין טומאה ורבנן סברי דדוקא נקט הקרא אכילה להקיש לענין אכילה בלבד אבל וודאי ליכא מאן דסליק אדעתין למימר איפכא דלענין טומאה איתקוש ולא לענין אכילה דהקרא נקט אכילה.
ואולם אי קשי' הא קשי' ויש להוכיח איפכא דמת גוי ע"כ מותר בהנאה דאי כהני פוסקים דמת גוי אסור בהנאה קשי' לן מהיכי יליף ריב"ב דתקרובות ע"ז מטמאה באוהל דלמא במת גוי איירי והרי גוי אינו מטמאה באוהל כדאמרינן יבמות (ס"א א') וליכא למדחי כאשר כתב הרשב"א דאם כן היקישא ל"ל דזה ליתא דאתקוש לענין אכילה במה שמורה עיקר ההקש וע"כ כהך פוסקי' דמת גוי מותר בהנאה ואם כן ע"כ דלא איירי במת גוי דזולת זה קשה הקישא ל"ל ומדריב"ב נשמע לרבנן דהא בזה לא פליגי וצ"ל דזה לא קשי' דאין ראי' מריב"ב די"ל דהוא פליג על כללא וסובר כרשב"ג במשנה אהלות (פרק י"ח משנה ט') וס"ל עכו"ם מטמאין באוהל ועיין בתוספות בבא מציעא (קי"ד ב') ד"ה מאי שיסדרו.
ודאתאן עלה ירוח לן קושי' הה"מ והכ"מ על הרמב"ם (פרק י' מהל' אבות הטומאה הל' זיין) דפ' תקרובת ע"ז אינה מטמאה באוהל כרבנן דריב"ב והקשה הכ"מ מאי טעמא דהרמב"ם דהא תרי סתמא דמתניתן אתי' כריב"ב ולפי הנחתינו אתי' שפיר כיון דקיימ"ל כוותי' כאשר פ' הרמב"ם (פרק א' מה"ל טומאת מת הל' י"ג) אם כן ממילא לית לן כוותי' דריב"ב דס"ל להרמב"ם דמת גוי אסור בהנאה אם כן אמרינן דלמת גוי איתקוש וגוי אינו מטמא באוהל וריב"ב ס"ל ע"כ גוי מטמא באוהל ולפ"ז יש לי הוכחה נאמנה דהרמב"ם סבירא לי' דמת גוי אסור בהנאה כמבואר מאליו ובמקום אחר הארכתי בזה בפלפול גדול ואין כאן להאריך (ועיין בטעם המלך לספר שער המלך).
והדרן לדידן דהרבה פוסקים אית להו מת גוי אסור בהנאה ואנחנו הוכחנו נמי דהרמב"ם הכי ס"ל והוא עטרת הפוסקי' ואולם רבו כמו רבו המתירין.
והנה הרב בית הלל (בי"ד סי' שמ"ט) כתב עלה הא דכתב המחבר מת אסור בהנאה בין ישראל בין עכו"ם וז"ל לא ידעתי היכן ראה דלא שני לן בין ישראל לעכו"ם ובתוספות פ"ק דב"ק (י' א') כתבו בפי' דמת גוי מותר בהנאה עכ"ל ובאמת נעלם ממנו כל דברי הפוסקים שהבאנו לעיל ומ"ש דהתוספות בב"ק סברי דמת גוי מותר בהנאה הדין אתו וז"ל התוס' שם בד"ה שהשור וא"ת ל"ל שור ולא אדם תיפוק לי' דמת אסור בהנאה כו' ומיהו בלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל דהאי שור ולא אדם איצטריך לעבד וגו' הקנוי' לו שנפל לבור דהאי שרי בהנאה עכ"ל הרי בהדי' כתבו התוספות דמת גוי מותר בהנאה וחזיתי להרדב"ז בתשובות החדשים סוף סי' תשמ"א שכתב וז"ל וקיימ"ל מתי' עכו"ם אינן אסורין בהנאה דילפי' לה מותמת שם מרים עכ"ל.
וכן ראיתי בפרי חדש לי"ד בקונטרס אחרון סוף סי' ע"ט על דברי בית הלל שם כ' וז"ל הביא מעשה אירע שנפל תינוק ביורה שבישלו בה דבש כו' אלא שהוא ז"ל כ' טעם אחר לאסור הדבש מטעם שמת ביורה ובשר המת אסור בהנאה כו' ודע דכ"ז אינו אלא במת ישראל אבל מת גוי לא מתסר בהנאה עכ"ל וחזיתי להרשב"א בחדושיו פ' שור שנגח את הפרה וז"ל ובתוספות הקשו ל"ל שור ולא אדם ותיפו' לי' משום והמת יהי' לו שהמת אסור בהנאה ותירצו דהמת יהיה לו לא משתעי אלא בשור כו' ולענין קושין ל"ל שור ולא אדם י"ל דאיצטריך דאי מוהמת יהי' לו הוי מיעוט עבד נכרי דישראל דמותר בהנאה לאחר מיתה דאיסור הנאה במת מותמת שם מרים נפקא לן כו' עיניך רואים דהרשב"א בחדושיו עם דבריו בתשובה סותרים זה את זה לכאורה ועיין במ"ל פי"ד מהלכות אבל (ה"ל כ"א) שנוטה קצת לומר דמאי שכ' הרשב"א בתשובה לאסור מת גוי הוי רק לדחות דברי השואל וליישב דעת הרמב"ן אבל אין ראיה שהרשב"א בעצמו סובר כן והרא"ה ז"ל בחדושיו לב"ק תי' פרוקא אחרינא על קושי' תוספות ל"ל שור ולא אדם וכ' וז"ל י"ל דהמת יהי' לו לא משמע אלא כשהוא לו כמו שהוא ואפילו עבד ואמה דלית בהו אלא שיעבוד עכ"ל והיינו דהר"א בשיטתי' הולך ותר כאשר הבאנו לעיל מחדושיו לכתובות דס"ל מת גוי אסור בהנאה ולכך סיים ואפילו עבד ואמה
ועיין בשיטה מקובצת בב"ק שהביא גם כן בשם הרי"ץ גיאות פרוקא להאי קושי' תוספות ל"ל שור ולא אדם ושמא משום גוי איצטריך דנבלתו מותר והוא הביא שם כמה גדולי הראשונים שכולם רצו ליישב קשי' תוספות ומדברי כולן משמע דמת גוי אסור דאל"כ ל"ק כלל קושי' תוספות ומדברי תוספות זבחים (ע"א ב') ד"ה ובטריפה דתירצו שם תי' אחר על האי קושי' שור ולא אדם ל"ל כאשר הבאנו לעיל משמע נמי דס"ל לתוספות נבלת גוי אסור וכן הוציא מדבריהם הרב ברכת הזבח שם והוא העלה גם כן שמדברי רשב"א בתשובה אין ראיי' לאסור דרק לדחות דברי השואל קאתי וכמו שהערנו.
וחזיתי להרב שבות יעקב ח"ר סי' פ"ט שגגה גדולה בזה שכתב וז"ל הרי מבורר בפשיטות דעת התוספות להתיר בהנאה כל שהוא קנוי לו משא"כ באין קנוי לו ודאי דאסור בהנאה וכן מבואר שם בפסקי תוספות ודלא כברכת הזבח בפ"ח דזבחים בחידושיו שהבין מדברי תוספות דבכל ענין מת עכו"ם מותר לכן מתמי' על הש"ע עכ"ל ומלבד שאין אנכי רואה שום סברה נכונה לחלק לענין זה בין שאר גוי לעבד ונכרי הקנוי' לו דאם הטעם משום דילפי' ממרים והתם ישראלית ואם כן מאי חילוק כל לומד תורה לאמיתה בעיניו יראה ובלבבו יבין שלא עיין כלל בדברי תוספות ואגב שיטפי' כתב הדברים האלה דהתם סובב התוספות לתרץ ל"ל שור ולא אדם למעט דאם נפל לבור אין לחייב לשלם נזקו היינו דלכאורה ממעט התורה אם נפל עבד עברי או אמה העברי' לבור שכרה ישראל דאין צריך לשלם לבעליו וע"ז הקש' הא בלא"ה אין צריך לשלם דהא אין המת שלו דאסור בהנאה וע"ז תירצו הקרא אתי' למעט דאם נפל לבור עבד כנעני או נכרי הקנוי' לו בענין אחר וא"כ צריך לשלם לבעלים משא"כ נכרי שאין קנוי לישראל פטור דאינו חייב על נזק א"י ובבחינת התשלומין לבעלים נקטו עבד ונכרי הקנוי' לו ולא בבחינת היתר הנאה וראיה לזה הרי לעיל (ט' ב') ד"ה מה שאין כן כו' נקטו נמי התוספות בלשונם סה"ד וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם לעבד שנפל לתוכו או נכרי קנוי לישראל והלא לעיל לא איירי כלל בהאי דינא של היתר וא"ה של מת אלא לענין כופר בלבד וע"ז כתבו התוספות הכי כדפרשית לעיל ולית דין צריך בשש והרב שבות יעקב אף שהי' מופלג וגדול הדור פה שגה מאוד מאוד והוי לי' לדייק ולא לשפוך סוללה על הרב ברכת הזבח ולשוי' טועה ובפרט שכמה פוסקים כתבו כן בשם התוספות ושעוד אנכי כותב הקונטרס הזאת עיני שטות בתשובת צמח צדק וראיתי שם בהגהות שעשה בנו הרב מוהרי"ל בסוף הספר שכ' בההג"ה לסי' י"ג וז"ל אבל בלימוד הישיבה העלתי מתוך דברי התוספות במס' ב"ק דף יו"ד בד"ה שהשור חייב נמי מוכח דמת גוי אסור בהנאה כו' עיין שם, טוב היה שתיקותו מדבורו וישיבה זו לא היה בה סמיכה כי דברי הבל המה אין בם מועיל דלמה לן לדחוקי אנפשי.
ונוראות נפלאתי בדברי משנה למלך פי"ד מה"ל אבל הלכ' כ"א שעמד ג"כ על מדוכא זו אי מת גוי אסור או מותר ורוצה לדחות ראיה אחת שהביא שם הוא בעצמו מדברי תוספות ערכין (ד' א') דכתבו בד"ה נפשות ולא המת ואע"ג דאסור בהנאה מה"ת ואינו בר דמים סד"א דאיהי בערכין הואיל ואתרבי כו' וכתב הוא ז"ל וז"ל ומדלא תירצו דאצטריך קרא לעכו"ם הנערך שיש לו דמי' ש"מ דס"ל דגר עכו"ם אסור בהנאה דהא קיימ"ל עכו"ם נערך וכמו שפ' רבינו (פ"א מהל' ערכין) ומיהו ראיה זו יש לדחות דאפשר התוספות רצו ליישב הברייתא אף אליבא דר' יהודא דאית לי' עכו"ם אינו נערך ומה גם אפשר דס"ל כדעת הראב"ד דאית לי' הלכתא כר"י דעכו"ם אינו נערך עכ"ל וכשאני לעצמי תמה אני כי אף אם התוספות ס"ל כדעת הראב"ד בזה דעכו"ם אינו נערך מ"מ לא התיר ראייתו בזה דאף אם אי אפשר לאוקמי בעכו"ם מ"מ איצטריך קרא לעבד שנערך ומעריך ואין בזה חולק כלל ואפילו ר' יהודא דאמר עכו"ם אינו נערך מ"מ מודה דעבד נערך והוא במתניתן ערכין (ה' ב') הכל מעריכין נשים ועבדים והוא בערך איש וכן פ' הרמב"ם (פ"א מה"ל ערכין הל' ז') ולענין היתר הנאה של מת עבד ועכו"ם שוין כמו שכתבו תוספות להדי' בבב"ק שהבאנו לעיל ואיצטריך האי נפשות ולא המת למעט עבד שנבלתו מותר ולולי דברי המשנה למלך עצמו במקומו שם ד"ה שוב ראיתי לרבותינו בעלי תוספות ז"ל בפ"ק דב"ק כו' דכ' וז"ל הרי לך מבואר דדעת תוספות דמת עכו"ם מותר בהנאה ועוד למדנו מדבריהם דעבד אף שקבל עליו מצות מ"מ דינו כעכו"ם כו' וזה שלא כדברי מרן שכתב דאית לי' כל שקבל עליו מצות דינו כישראל ואסור בהנאה עכ"ל הייתי אומר דל"ל דאיצטריך נפשות ולא המת על עבד שנערך דהייתי אומר כדברי הכ"מ (פ"ה מה"ל ערכין הלכה י"ז) דבעבד שקבל עליו מצות נבלתו אסור ודינו כישראל וא"כ ממה נפשך באיזה עבד מיירי אי בעבד שקבל עליו מצות הוי לענין זאת נמי כישראל שנבלתו אסור ואי בשלא קיבל עליו מצות אינו נערך כעכו"ם אבל המ"ל מדויל ידי' משלם דחולק בזה על הכ"מ.
ובצפיותינו ראינו שהרב משנה למלך רוצה להביא ראיה מהא דאמרינן ריש פ' דם שחיטה שומע אני אפילו דם מהלכי שתים ת"ל לעוף ולבהמה כו' אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה כו' ובגמ' שם שקלי' וטרי' היכי משכחת לה שבנביל' יהיה טומאה קלה ובמת לא יהיה טומאה קלה ותי' הש"ס כיון דאיכא פחות מכזית נבלה כו' וקשה דמאי דוחקיהו אימא דמהלכי שתים אינו מטמאה טומאת אוכלין משום דאיסורי הנאה נינהו וברייתא זו ר' שמעון היא דאית לי' אסורי הנאה אינן מטמאין טומאת אוכלין וכדאמרי' בכורות (ס' ב') א"ו דהש"ס סובר דעכו"ם מותר בהנאה ומשום הכי הצרכו לחלק בין בהמה למהלכי שתים עכ"ל בקושייתו ובאמת היה נ"ל לומר דאין מכאן ראיה דע"כ האי ברייתא לאו ר"ש היא דהא תני' כתובות (ס' א') יכול יהא חלב מהלכי שתים כו' אוציא את החלב כו' ולא אוציא את הדם ת"ל זה זה טמא כו' וכתבו בתוספות דהך ברייתא פליג עם ברייתא דפ' דם שחיטה דהתם נפקא לי מלעוף ולבהמה עייש"ה והנה רש"י פי' שם בכתובות ד"ה החמרת בחלבה כדאמרי' בבכורות (ו' ב') גמל שני פעמים חד לאסור חלבה ובתוס' פי' שם החמרת בחלבו כדדרשי' בבכורות מואת הגמל וכ' בשטה מקובצת דהיינו דתוספות דמפרשי' דלא כפירש"י דהא מאן דדריש גמל גמל שני פעמים היינו רבנן שם בבכורות והמה דרשי טמא הוא הוא טמא ואין גמל הנולד מן הפרה טמא וא"כ איך דרשי הכא טמא הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתי' טמא וא"ל דכולא למודי' נפקא מנה זה אי אפשר לומר דהא רש"י הביא הגירסא זה טמא וכתבו התוספות משום דס"ל לרש"י דאיצטריך לכל חד קרא אחרינא ולכך פירשו תוספות דברייתא אתיא כר"ש דדריש דחלב גמל טמא מואת הגמל עייש"ה עכ"פ מוכח דברייתא זו אתי' כר' שמעון והרי הברייתא זאת נפקא לי' דאין דם מהלכי שתים טמא מדכתיב הוא טמא וע"כ דברייתא דפ' דם שחיטה דנקט הדרשה מלעוף ולבהמה לאו ר' שמעון היא דהרי כתבו תוספות ברייתות אלו סתרות המה ומאן דמתני הא לא מתני הא.
עוד העלתי דרך אחר לתרץ קושי' המשנה למלך הנזכרת דהנה הר"ן פרק אע"פ חותר למצוא תרופה לשני הברייתות הללו אחת שהובא בש"ס שלנו שהגירסא בה יכול יהיה דם מהלכי שתים כו' ובספרי קתני יכול יהא בשר כו' במאי פליגי וכי לחנם נמצאו שנוים הללו והרב פר"ח י"ד סימן ע"ט כתב על רבינו הר"ן שהלך בדרך למרחוק וכל מעיין יראה שאם הר"ן הלך רחוק פרסה הוא הרחיק נדוד ולי היה נראה לומר דהני ברייתות פליגי בזה דהנה וודאי אם אוחזין דבשר מן החי אף באדם אסור אי אפשר לגרוס יכול בשר כו' דהא בעודו חי אסור מצד בשר מן החי ובמת הרי אסור בהנאה כמו שעומד בזה הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א והבאנו לעיל באריכות כל דבריהם זולת אי אמרינן דבשר עכו"ם מת מותר כהך שיטת פוסקים וכמ"ש השואל בתשובת הרשב"א ודעמי', אמנם לאחר העיון לכאורה לא אייתר לן מידי בזה על הספרי אף אם נקטי' כהך פוסקים דהא ע"כ הספרי לא איירי במת גוי דהא הספרי ק"ו נקט בידיה ומה בהמה שהקלת במגעה כו' ת"ל כו' והיינו הך יכול יהא בשר קאי על ק"ו הראשון לאסור הבשר שהוא שוה בכל והלא בגוי משפט השני של הק"ו ליתא, המשפט הראשון הוא: בהמה שהקלת במגעה ופירש"י שמטמאה מחיים כגון נדה זב ומצורע ומעתה אם נאמר דעל גוי סובב והולך נמי נאמר הכי יכול יהא בשר כו' והלא ליתא למשפט השני דאמרינן אדם שהחמרת במגעו פי' שמטמאו מחיים והא גוי אינו מטמא כלל וכלל וליתא גבי' מה"ת דין נידה זב וזבה ומצורע כמבואר ברמב"ם (פרק ט' מה"ל טומאת צרעת הלכה א' ופרק ד' מהל' איסורי ביאה הלכה ד' ופרק ה' מה"ל איסורי ביאה הלכה י"ז) וא"כ קשי' לאיזה צורך צריך קרא להתיר הבשר בשר ישראל אין בו היתר ובגוי מהיכא תיתא לאסור הא דומי' דבהמה הוא ואף לפי' רבינו חננאל שפי' הקלת במגעה דאלו נגעה הבהמה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים ואדם שנוגע במת מקבל טומאה לטמא אדם וכלים וזהו נמי דוקא בישראל ולא בגוי דגוי אינו מקבל טומאה כמבואר ברמב"ם (ה"ל טומאות מת פרק א' הלכה י"ג) שכתב וז"ל וכן העכו"ם אינו נעשה כטמא מת כו' ולא טומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ואין הבהמה מתטמאין בה עכ"ל ואולם הר"ן והרשב"א פירשו פירש אחר והיינו בהמה שהקלת במגעה אם אדם נוגע בנבלת' אינו טמא לטמא אדם וכלים אמנם נוגע במת טמא לטמא אדם וכלים ועוד פירש הרשב"א שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא עד הערב והנוגע בנבלת אדם טמא שבעת ימים.
והנה לדעת בית יוסף והגהות מיימני וספר יראים ודרכי משה סימן שע"ב דס"ל דלדעת ר"ש וכדקיימא לן דעכו"ם אינן מטמאין באוהל אפילו מגע ומשא אינן מטמאין אלא מדרבנן הרי גוי גרע מבהמה אפילו לענין זה דהנוגע בבהמה טמא טומאת ערב והנוגע בגוי אפילו טומאת ערב ליכא ומכל שכן דאינו מטמא לטמא אדם וכלים ואם כן קשי' הא ליכא ק"ו ואדרבא קיל גוי מבהמה לענין טומאה (ודוחק לומר דק"ו על מינו קאי והיינו כלל האדם וכלל בהמה בכלל אדם יש חומרת הטומאה היינו עכ"פ בישראל ובהמה אין פרט אחד שיש בו הטומאה זה דוחק גדול) אולם כל זאת לדעת ר"ש בן יוחאי דס"ל גוי אינו מטמא באוהל כמבואר ביבמות (ס' א') אבל לרשב"ג במשנה באוהלו' והובא בתוס' במקומו ובב"מ (קי"ד ב') דפליג על רשב"י וסובר גוי מטמא באוהל הוי לי' כישראל שמטמא בנגיעתו לטמא אדם וכלים ומטמא טומאת שבעה (ובאמת לפ"ז איכא עוד ק"ו אחר ומה בהמה שאינו מטמא אלא בנגיעה ואדם מטמא באוהל אלא שאין לפ' כוונ' הברייתא בזה שנקט לישנא קולא וחומרא בנגיעה עצמו החמרת במגעו והקלת במגעה) ואם כן לפי דברינו אלה יש לומר דברייתא דת"כ וברייתא שלנו בהא פליגי ברייתא דת"כ דנקט יכול יהא בשר כו' ולפי דברי הפוסקים אין לקיים דברי הברייתא אלא בבשר המת וא"כ במת גוי א"כ אתי הברייתא כרשב"ג במשנה באהלות דמת גוי מטמא כמו ישראל ולפ"ז אם אמרי' כרשב"י אי אפשר לנקוט בשר דבבשר אין נ"מ דבשר חי אסור מצד בשר מן החי ומת בישראל אסור ובגוי לא צריך קרא דליתא בק"ו ולכך ברייתא דכתובות דנקט דם ולא בשר דאית' כר' שמעון דגוי אינו מטמא באוהל ואי אפשר לנקוט בשר כמבואר עכ"פ באנו לזה דברייתא דכתובות דנקט דם ולא בשר אתי' כר"ש וע"כ ברייתא דפ' דם שחיטה לאו ר' שמעון דהא תרי ברייתות סתרי אהדדי כמו שכתבו תוספות והבאנו לעיל ובאמת גם על תירוצא של המ"ל בזה חקרתי אלא שאי אפשר להקריב פה משום האריכות שאין נונע לענינינו.
ועוד נשאר לן ראיה אחת להתירא והיא ממ"ש המ"ל בסוף דבריו שם מההיא דפסק הרמב"ם (פי"ח מה"ל שבת הל' כ"ב) יעוש"ה בכל דבריו ובאשר מביא לבסוף דברי הירושלמי בשבת וכבר יצאתי בזה להתיר ראייתו במ"א בחדושיי והובא דברי בס' הורה גבר לידידינו הרב מוהר"ר בצלאל נ"י בספרו דף למ"ד ובקצור כוונתי דמן הירושלמי אין ראי' דמה שאמר תפתר במת גוי אין כוונת הירושלמי כמו שפירש המ"ל לפי שמת גוי מותר בהנאה אלא כוונת הירושלמי קאי תפתר במת גוי וגוי אינו מטמא באוהל לר"ש לפיכך לר"ש לשיטתו לא הוי הוצאה חשובה דהאי דמת הוי הוצאה חשובה דוקא לפי שמטמא באוהל ואי אפשר להסיר הטומאה אלא ע"י הוצאה גמורה ולכן נמי אין המשניות סותרין אהדדי ואף כי המתניתין בפ' כלל גדול (ע"ה ב') אמרו עוד כלל אחר כל הכש' להצניע ומצניעין כמוהו המוצי' בשבת חייב ואמרו בגמרא לאפוקי עצי אשירה ודם נדה אפ"ה המתני' שבת (צ"ג ב') דקתני את המת במטה נכון דשאני מת דטומאה חשובה דמטמאה באוהל אבל עצי אשירה ודם נדה אינו מטמאה אלא במגע ומשא ולאו הוצאה חשובה מקרי ונכון נמי פסקי הרמב"ם במה שעמד עליו המ"ל ולא צריכין למימר דבמת גוי איירי כל זה כתבתי שם באריכות ובתוס' ביאור ולא אאריך פה ולהכפיל.
העולה מן המקובץ ◄שאין ראי' נכונה להתיר מת גוי לכן אחרי רבותינו אשר ממנם אנו חיים אנחנו הולכים והמה הרשב"א בתשובה והרמב"ן בתורה והר"ן והרא"ה והריטב"א והטור והש"ע והגה"ת רמ"א מדשתיק ש"מ אודוי' אודי לי' להמחבר דמת גוי אסור בהנאה וכן שמוע שמענו לדברי בפוסקים אלו דשער המת אסור בהנאה והיינו הרשב"א והרמב"ן בספ' ת"ה והכ"מ והטור והש"ע
ומדוע נקל במקום שיש גדר שגדרו חכמים בפריצ' 
וגלוי עריות ודת יהדות ◄לכן דעתי אם יש ביד ב"ד למחות דהיינו שידברו על לבם דברי תוכחת מוסר ויניעו לבבם לשמע מוטב ואם אין יניחו להם כי יש להם על מה שיסמוכו דהיינו הרב שלטי הגבורים וארי שבחבורה הרב מגן אברהם בעיקר הדין ובהאי שהערני נמי יש פוסקים המתירין ויש לצדד בזה לס"ס דלמא כהך פוסקים דמתירין מת נכרי ואם תמצא לומר דאסור דלמא שער המת מותר לכן אין דעתי שיוסרו אם אין שומעין לדברי תוכחת וה' יגל אבן מעל לבבינו ויסור עון עמו ויגאל אותנו בזכות נשים צדקניות השומעין לדברי תוכחת מוסר ויולכנו אל ארץ נושבת אשר עיני ה' דורש אותה ושם נעבוד באימה וביראה את ה' אלקי' כל הימים והי' זה שלום ידידו נאמנו הק' ברוך בהחכם השלם מוה' יונה זלה"ה לבית ייטלש.
