ראשי  רגילות  מבצעים  הרשמה  צור קשר
   
שלום אורח,להרשמה לחץ כאן סל קניות תיק לקוח
חיפוש


  וואטסאפ כשרות


   שירים בזמן הזה
   שיטות הראשונים
   עוד בנושא

  בעניין פאה נכרית

  בעניין מכונת גילוח
אליבא דהלכתא גליון נה עמוד ס

 

הרב שאול אסולין

כולל "אליבא דהלכתא" גבעת שאול

בחשש דילמא שלפא בפאה נכרית

א. כתב השלחן ערוך בסימן ש"ג סעיף י"ח: "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת חוץ מכבול ופאה נכרית", וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק נ"ט) "והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה על בעלה אם לא תתקשט כלל", ומבואר מזה דלרה"ר אסורה לצאת בפאה נכרית, וע"כ משום דחיישינן דילמא שלפא, או כדי להראות לחברתה או משום דמחכו עלה, כדכתבו התוס' נז: (וצ"ב, עי' להלן).

וקשה טובא, דהא בסעיף ב' מבואר דטוטפת וסרביטין אם תפורים בשבכה מותר לצאת בהם, ולא חיישינן דילמא שלפא, וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק י') "שאינה נוטלת השבכה מראשה בר"ה כדי שלא תתגלה שערה" ומבואר דלא חיישינן שאשה תגלה שערה ברה"ר, וא"כ גם בפאה נכרית מדוע אסורה לצאת בה ברה"ר, הא אין לחוש דילמא שלפא שהרי יתגלה שערה *

אמנם קושיא זו אינה קשה אא"כ נאמר דאיירי בפאה נכרית ללא כיסוי מעליה כמקובל בימינו, אבל מדברי הראשונים מתבאר (כמבואר להלן) דהפאה נכרית שעליה דובר במשנה הייתה תחת השבכה ** (עכ"פ ברה"ר), ובתוס' ר"י הזקן (נדפס לראשונה בשנת תשס"ז בהוצאת מכון אופק) כ"כ להדיא בדף סד: ד"ה בכבול, וז"ל: "בכבול ובפאה נכרית לחצר, וקשיא לשמואל דאמר לעיל בריש פירקין כבלא דעבדא תנן, אבל כיפה של צמר שפיר דמי אפילו לרשות הרבים, ולדידיה מאי שנא מפאה נכרית דאסרינן לרשות הרבים, דזה וזה תחת הסבכא הוא כדפרשינן". וכ"כ להדיא הגר"א בשנות אליהו פתח קישור וז"ל: "ובפאה נכרית. פי' שאין לה שער, נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער".

 וכן מדברי שאר הראשונים מתבאר כן, דהנה בראשונים מבואר דבפאה נכרית היו משתמשות נשים שהיה להן חסרון ומום בשערן, כ"כ רש"י בערכין ז: ד"ה נהנין בשערה וז"ל: "רגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית" וכ"כ המאירי שבת ס"ד: ד"ה ובכבול וז"ל "וענין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן" וכ"כ בחידושים המיוחסים להר"ן ס"ד: "וכן פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משיער חברתה לפי שיש לה שיער מועט, א"נ דיש לה שיער לבן ושיער חברתה שחור".וכ"כ בפסקי הרי"ד וז"ל: "פי' פאה קליעות של שיער, שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שיער של חברתה, וקושרת בראשה על שערה כדי שתראה בעלת שיער", וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל פתח קישור וז"ל: "והיינו טעמה נמי לפאה נכרית, שהיא כעין כיפה עשוי משער חברתה, משום דיש לה מועט אי נמי משום דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור". וכ"כ הערוך ערך פאה: פתח קישור "פי' אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שיער מנשים אחרות ומשימה על ראשה", וכדבריו העתיק גם הרע"ב בפירושו למשנה. וכ"מ גם מדברי הרמב"ם שבת פי"ט ה"ז שכתב: "ולא בפאה של שיער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה", משמע דמי שהיא באמת 'בעלת שיער הרבה' א"צ פאה, ורק מי שאין לה שיער הרבה משתמשת בפאה.

וכן מתבאר מדברי הרשב"א סה. ד"ה אמר אביי שכתב לעניין כבול וז"ל "וכן הטעם בכיפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה, והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית1". והביא דבריו גם הר"ן בחידושיו שם בתוספת ביאור וז"ל: "ותירץ דכיפה של צמר נמי אין דרך לישא אותה אלא אשה שהיא קרחת מפאת פניה ומידי דמגניא ביה הוא וזהו ששנה אותה בהדי פאה פאה נכרית לפי שכולן מטעם אחד הן2". ומבואר דבפאה נכרית הבינו כן בפשטות דאין משתמשת בה אלא אשה קרחת, וחידשו שגם בכבול הוא כן.

נמצא מתבאר מדברי הראשונים שפאה נכרית שדיברה בה המשנה שימשה כתחליף לשיער עבור אשה שיש לה חיסרון בשערה, אבל אשה ששערה מתוקן לא נזקקה כלל לפאה נכרית, וא"כ ע"כ דלא היו משתמשים בפאה לכיסוי ראש, ומחמת איסור פריעת ראש כבזמנינו, דא"כ כל אחת היתה צריכה פאה, דהא גם אשה ששערה מתוקן מ"מ הרי אסורה לגלותו, אלא ודאי דברה"ר היו הנשים מכסות ראשן בשבכה (כדאיתא בכ"מ בפרק במה אשה)  ולא בפאה, והשימוש בפאה היה רק בחצר ששם מעיקר הדין מותרת בגילוי ראש, ולכן אשה ששערה מתוקן לא היתה זקוקה לפאה כדי לחובשה בחצר כתחליף [או כתוספת, כדמשמע מחלק מהראשונים וכדלהלן] לשערה הטבעי. ולפ"ז ברור, שאשה שנזקקה לפאה נכרית, אם היתה יוצאת עם הפאה לרה"ר היתה מכסה אותה בסבכה, כדי שתראה כשאר הנשים הבריאות, דגנאי הוא לה שיראו ששערה פגום והיא נזקקת לפאה.

ובדברי הגר"א בשנות אליהו הנ"ל משמע שביאר באופן אחר, דהתועלת בפאה היתה להגביה השבכה, דהיינו שאשה שאין לה שיער הדבר ניכר גם שמכסה ראשה בשבכה, דהשבכה צמודה לראש או שמונחת ברפיון, וכדי שלא תתגנה בכך מכנסת פאה תחת השבכה, וע"י זה לא יהיה ניכר שאין לה שיער. (ועי' בבאר שבע סי' י"ח שביאר לפ"ז מדוע מכנסת דוקא שיער). ולפ"ז אין הבדל בין חצר לרה"ר ובכל גווני הפאה תחת הסבכה. וכן נראה מדברי תוס' ר"י הזקן הנ"ל.

[ועיין ברבינו ירוחם נתיב י"ב חי"א שכתב "פי' פאה נכרית קליעה של שער תלושה שמערבת עם שערותיה שתתראה בעלת שער" דהיינו שהפאה לא היתה כלל מכסה את שערה אלא מעורבת בו, ולפ"ז ע"כ שברה"ר היתה מכוסה ביחד עם שערה. וכ"ה לשון הטור והשו"ע כאן "ובפיאה נכרית פירוש קליעת שער שקולעת בתוך שערה" (3ואף לפמש"כ השעה"צ באות נ"ב דלשון השו"ע "שקלעה בתוך שערה" הוא לאו דוקא, דהא בס"א כ' השו"ע דבקלוע מותר לצאת דלא תסתור הקליעה בשבת כיון דאסור, מ"מ צ"ל דהכוונה שקולעת ומניחה בתוך שערה),  ובתשובה מאהבה ח"ב סי' מ"ז וכן בשו"ת הסבא קדישא ח"ב סי' א' הבינו כן גם בלשון רש"י (4שבת סד.) "קליעת שער תלושה, וצוברתה על שערה עם קליעתה, שתראה בעלת שער". ומשמע דלא מכסה כל שערה, ומזה הוכיחו דהייתה מכוסה בסבכה].

וא"כ לפי משנ"ת דהפאה היתה תחת הסבכה (עכ"פ ברה"ר), א"ש דאסורה לצאת בה בשבת לרה"ר, דחיישי' שמא תשלוף הפאה מתחת השבכה בלא שתגלה שערה [וכמש"כ רש"י נז: (ד"ה או דילמא) לענין כבול].

והסיבה שתשלוף כ' התוס' משום דמחכו עלה, ואין להקשות דאם הפאה תחת השבכה אמאי מחכו עלה, הרי לא רואים את הפאה, דהא בתוס' ר"י הזקן כ' להדיא שהפאה תחת הסבכה וכנ"ל, ואעפ"כ כתב מיד דמחכו עלה [וז"ל: "מיהו יש לומר היינו טעמא גבי פיאה שהיא משערות תלושות, ואי חזו לה כלל מחייכי עלה הואיל דלא שוינהו אלא שתראה כבעלת שיער"], וע"כ צ"ל דחיישי' שמא הסבכה תזוז קצת ותיראה הפאה ומ חכו עלה [וי"ל דזו כוונת תוס' ר"י הזקן במש"כ "ואי חזו לה כלל מחייכי עלה", דהיינו אפי' יראו קצת מהפאה מחייכי עלה], דפעמים שהסבכה אינה מהודקת. וכעי"ז כתב הריטב"א (החדשים) סד: ד"ה בשלמא [לעניין חוטי שיער] וז"ל: "דזמנין דמחכי לה עלה שאינה יכולה לכסות כל כך שלא יראה שערה5", וכ"כ הבאר שבע וז"ל: "דלפעמים השבכה נעתק ממקומו או לרפיון קשורה בראשה היא מתרחבת ושער ראשה נראה מעט מחוץ לצמתן6" [ואף אם נאמר דיש נשים שקושרות הסבכה היטב באופן שלא תזוז כלל, מ"מ י"ל שאסרו משום הנשים שאינן מהדקות. אמנם מלשון התוס' לא נראה כן, דכתב "דודאי משלפה משום דמחכו עלה7", וע"כ צ"ל דאצל כולן עלולה הסבכה לזוז]. ועוי"ל דאפי' נאמר שהסבכה אינה זזה עד כדי שיתגלה שיערה המחובר, מ"מ בפאה חיישינן טפי שתתגלה מבעד לסבכה כיוון שאינה מחוברת לשיערה [שהרי אם קלועה בשערה אין חשש שתשלוף, וכדברי שעה"צ הנ"ל, וכ"ש אם היא קשורה], אלא רק מונחת על שיערה, וא"כ עלולה קצת לגלוש ולהיראות מחוץ לסבכה. ולביאור זה א"ש ג"כ דלכן ידעו שהשיער הנראה אינו שיערה (דשיערה אין דרכו להתגלות) אלא הוא פאה נכרית ומחכו עלה.

ועי' בפנ"י שם שהקשה על התוס' אמאי מחכו עלה, הא אדרבא אמרי' דפאה נכרית התירו לה בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה, ומבואר דהוא תכשיט ולא גנות, וכתב "ונראה דוחק לומר דנהי דבחצר שבח הוא לה כדי שלא תתגנה כיון שאין לה שער כמ"ש הרב ברטנורה מ"מ ברה"ר גנאי הוא לה מהאי טעמא גופא8". ואינו מובן מה דוחק יש בזה, דלכאורה זהו הביאור הפשוט ע"פ המבואר בכל הראשונים הנ"ל [ויש להוסיף ביאור, דמה ששמה בחצר פאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה, אין הפשט כדי שלא ידע ששערה פגום, דהוא בודאי יודע מזה, אלא שמשתמשת בפאה נכרית כדי שהמראה שלה לא יהיה מראה מגונה, אך ברה"ר מתגנה בעצם הדבר שאחרים ידעו שיש לה בעיה בשיערה]. וכן משה"ק ע"ז שם "דמלשון רש"י לקמן משמע דפיאה נכרית הוי מקישוטים הנאים", לכאורה לק"מ, דאכן שיער הוא מקישוטים הנאים, בין שיערה המחובר ובין פאה נכרית [עי' רש"י שבת סב: ד"ה מתקשטות שפי' "היינו שער, שסורקות ומפרכסות"]. אלא אשה ששערה מתוקן מתקשטת את ה'קישוט הנאה' של השיער בשערה הטבעי, ואשה ששערה בעייתי נזקקת לשם 'קישוט נאה' זה להשתמש באמצעי חיצוני דהיינו פאנ נכרית, וזה גופא גנות לה שידעו שיש לה חיסרון בשערה הטבעי.

ב. אמנם הנה כבר נודעו דבריו של השלטי גיבורים (על הרי"ף (שבת כ"ט ע"ב מדפי הרי"ף)) שהביא ראייה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית "מההיא דשנינו פרק במה אשה יוצאה דף ס"ד (ע"ב), שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת", ואף דהתם איירי לחצר, צ"ל לכאורה [וכן ביארו המגן גיבורים סימן ע"ה] דכוונתו דמזה שהוצרכו להתיר פאה נכרית בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה, משמע דברה"ר אסור רק משום שבת, דאי אסור גם בחול א"כ א"צ היתר מיוחד לחצר, דבלאו הכי אין סיבה לאסור דאין לחוש שמא תצא עם הפאה נכרית לרה"ר9, אע"כ דבחול מותר. אמנם זה דוחק שלא הזכיר כלום מחשבון זה, אלא הביא המשנה דיוצאה בפאה נכרית לחצר, וכתב בסתמא "10ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן", ועיין להלן.

[ועי' מש"כ היעב"ץ בספרו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה לתרץ [11צ"ל לחלוק על] קושיית התוס' אמאי לא תנא נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דלא תצא בה לרה"ר, וז"ל "ולענ"ד נראה דמשו״ה לא אצטריך למתנייה ברישא, כיון דאפי׳ בחול אסורה לצאת בו לר״ה. [כלומר מכח הקושיא הוא חולק על תוס'. העורך] כמ"ש והוכחתי בס"ד בחי׳ פ״ד דנזיר ובש״י סי׳. וסיפא אצטריכא ליה (דהיינו בחצר) דלא תימא אע״ג דבחול שרי. בשבת אסור דכל מה שאסרו חכמי׳ בר״ה. הוא הדין לחצר ודוק", וצ"ב דלכאורה פשוט דדוקא מה דאסרו ברה"ר משום שבת, יש מקום לאסור גם בחצר, אבל אין שום טעם לומר שכיון שאסורה לצאת בפאה נכרית לרה"ר גם בחול, בשבת תיאסר גם בחצר, ואפשר דגזירת איסור תכשיטים בחצר נאמרה באופן כללי, שבשבת על האשה להמנע מלצאת בחצר בכל דבר שאסורה ברה"ר, מכל טעם שהוא, דלא פלוג וצ"ע. (ועי' גם בתפא"י פרק במה אשה בבועז שתירץ12 קו' התוס' כהלחם שמים וז"ל "ונ"ל [כלומר אילולי דברי תוס'] דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעים בו דשרי, ובהא מיושב קושיית תוס' במכלתין (דף נ"ז ע"ב ד"ה אי) דלמה לא נקט ברישא דברה"ר אסור פאה, ולדברינו מיושב שפיר, דלהכי לא נקט לה התם משום דבלא זה אסיר", ולא הפריע לו החשבון הנ"ל דא"כ מדוע צריך היתר מיוחד בחצר). וע"ע בשו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' ה' אות רי"ג שהביא דברי הש"ג, וכתב ע"ז בסו"ד13 "גם בלא"ה י"ל דשם רק לחצר אמרו ובאינה מעורבת, אבל לרשות הרבים עדיין מנא לן". וצ"ב דמ"מ מדהוצרכו חז"ל להתיר בחצר, משמע דברה"ר אסור רק בשבת וכנ"ל. ודוחק לומר דכוונתו דברה"ר מנ"ל שהפאה הייתה מגולה (וכדלהלן), דל"מ כן מלשונו, וגם דאכתי ילה"ק מדוע הוסיף "ובאינה מעורבת", ומה עניינו לכאן, ועל כן יתכן די"ל דס"ל למהרי"ל דיסקין דחפץ ששבת בבית ויצא בשבת לחצר שאינה מעורבת, אסור לטלטלו שם ד"א (עי' במ"ב סי' שע"ב סקט"ז שהביא דנחלקו בזה הפוסקים), ולפ"ז י"ל דבחצר שאינה מעורבת איסור התכשיטים אינו אטו רה"ר, אלא גם משום החצר עצמה דילמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי ד"א14, וא"כ זהו שנתכוון המהריל"ד דלכן הוצרכו חז"ל להיתר מיוחד בפאה נכרית בחצר (כדי שלא תתגנה על בעלה), אף דבלא"ה אסורה לצאת בה לרה"ר אפי' בחול, משום חצר שאינה מעורבת שאיסור התכשיטים בה אינו נוגע לרה"ר]

והנה לפי מה שפירשו הראשונים עניין פאה נכרית וכמשנ"ת, פשוט דאין שום הוכחה מסוגיין שמותר לצאת בפאה נכרית מגולה לרה"ר, לא מבעיא להתוס' ר"י הזקן והגר"א שהפאה תמיד היתה מכוסה, ולא איירי כלל בפאה נכרית מגולה [וכמש"כ הגאון רבי נפתלי הערץ מיפו בביאורו על השנות אליהו שם וז"ל: "לאפוקי ממה שכ' בספר שלטי הגיבורים על הרי"ף "ללמוד מכאן" היתר לנשים נשואות היוצאות בכיסוי שערות שלהם, שמכסים בשער אחרים תלושים כמו שייטלען וכדומה. לזה כתב רבינו שכאן מיירי, שהן מכוסות בצעיף15"] אלא אפי' נימא דבמכוסה אין שום קישוט, וע"כ שהיא מגולה [וכמש"כ הש"ג "ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה נכרית, דאם כן מאי אהני אותו קישוט, הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתיראה בעלת שיער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות"], מ"מ מדביארו הראשונים דהפאה נכרית הוצרכה רק לאשה שיש לה שיער מועט, מבואר דהשימוש בפאה היה רק בחצר, ואילו ברה"ר היתה מכוסה בסבכה וכמשנ"ת לעיל [ושפיר בעינן היתר מיוחד בחצר, משום דיש לחשוש שתכסה ראשה עם הפאה בסבכה ותצא כך לרה"ר, וכמו שרגילה בחול16], וא"כ אין שום ראיה להתיר פאה נכרית מגולה ברה"ר.
וע"כ צ"ל דהש"ג ביאר באופן אחר את השימוש בפאה נכרית ודלא ככל הראשונים הנ"ל, ובאמת מתבאר כן מלשונו שכתב "ופירשו המפרשים, כי פאה נכרית היא מגבעת ידבקו בו שיער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשיער", והוא מפירוש המשניות להרמב"ם, ומבואר דנטה מפירוש שאר הראשונים והביא דוקא פירוש זה, וצ"ל משום שבפירוש זה, לא מבואר כשאר ראשונים שהפאה נכרית נועדה רק לנשים בעלות שיער מועט, ואפשר לפרש בו שהפאה נועדה לכל אשה להתקשט בה, וכן נקט הש"ג, ולפי' זה שפיר י"ל דגם ברה"ר היתה הפאה מגולה, אמנם אכתי צ"ב דנהי שאפשר לומר שהיתה מגולה גם ברה"ר, מ"מ הרי אפשר לומר גם כן שברה"ר היתה מכוסה [ואין לומר דא"כ מאי אהני ההוא קישוט, די"ל דאהני בחצר ולבעלה, דבשום מקום לא מבואר דהפאה נועדה להתקשט גם ברה"ר], וא"כ איך אפשר להוכיח מזה להתיר פאה נכרית מגולה, וצריך לומר דהבין השלטי גיבורים שאין לה שום ענין לצאת עם פאה נכרית מכוסה, ואם יוצאת עם סבכה לא תשאיר הפאה נכרית תחתיה, ואם יוצאת עם הפאה נכרית לא תכסה אותה בסבכה, וא"כ מדמבואר דמותר לה בחול לצאת בפאה נכרית לרה"ר, יש ללמוד היתר גם במגולה, 17אמנם זה דוחק. עוד צ"ב זה גופא, מדוע התעלם הש"ג מפירוש כל הראשונים18, וכתב הוכחה ע"פ פירוש המשניות להרמב"ם19 שהוא דעת יחיד. ועיין בזה להלן.
ולפי הש"ג דגם ברה"ר יוצאת בפאה נכרית מגולה הדרא קושיא לדוכתה, מדוע אסורה לצאת בה בשבת לרה"ר, הלא אין לחשוש דילמא שלפה, שהרי אם תשלוף תגלה שיערה ולזה לא חיישינן. וכן הקשה בשו"ת הסבא קדישא [למהרש"א אלפנדרי זצ"ל] או"ח סי' א', ומכח זה דחה דברי הש"ג. וכה"ק ג"כ היעב"ץ בספרו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה [והביאו החת"ס בחידושיו שם] על התוס', שהבין בדבריהם דאיירו בפאה נכרית מגולה. [ואין לתרץ דיש נשים שמכסות הפאה, ומשום אותן נשים אסרו לכולן, דאם יש נשים שמכסות א"כ נפלה כל ההוכחה, דדילמא כולן מכסות וכנ"ל]
[ובתפא"י פרק במה אשה בבועז כ' (מטעם אחר) "דמיירי הכא בלובשתן על הסבכה רק לקישוט" ולפ"ז ל"ק, דגם אם תשלוף הפאה נכרית תשאר מכוסה בסבכה, אמנם עיי"ש שכ"כ בדעת התוס' שכ' דתשלוף משום דמחכו עלה, וזה אינו מובן כלל אמאי מחכו עלה, הא אי נימא דלובשתה מעל הסבכה, א"כ אין הפאה נכרית מיועדת לנשים ששערן מועט דווקא (אמנם בדעת הש"ג י"ל דפי' כהרמב"ם דאסורה לצאת לרה"ר שמא תפול או תשלוף להראות). ועיי"ש עוד דלפ"ז דוקא בכה"ג מותר, שניכר ע"י הסבכה שאינו שערותיה, ואי"ז נוגע לפאה נכרית דידן].
והנה בשו"ת פני יצחק [לרבי יצחק אבולעפיא] ח"ו אה"ע סי' ו' 100כתב: "והיה נ"ל לומר דגם הרב שלטי גבורים גופא לא התיר להן אלא מחצר לחצר שאין רבים בוקעים בו, ובדרך רה"ר ובשוק הן מכוסות בצעיף כנז"ל, ומש"כ בסוף דבריו אלא פשיטא שהולכות בשערו מגולות, ע"כ לא שהולכות בהם לרה"ר ולשוק, אלא דוקא בחצר שלהן ןמחצר לחצר, ובדרך הם מכוסות בצעיף". והנה הפני יצחק סיים "אך מה אעשה שכל החולקים עליו לא הבינו כן בדבריו", אך באמת מצינו לעוד פוסקים שהעלו אפשרות זו דהש"ג לא התיר אלא בחצר, אלא שדחו זאת משום שהרי בחצר מותר אף לגלות את שערה [כדמשמע בגמ' כתובות עב: "ואלא בחצר, א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", וכמבואר בראשונים שם], כן מבואר בבאר שבע שהקשה על הש"ג דמהמשנה אין ראיה לרה"ר אלא רק לחצר, וכתב "וא"כ (- פי' אם כוונתו להוכיח היתר בחצר -) בחנם טרח כל הטורח הזה החכם הנזכר, דהא אפי' בשערות ראשה ממש מגולות מותר לה לילך בחצר שאין הרבים בוקעים בו, ואינו אסור אפי' משום דת יהודית... כדמוכח בהדיא בפרק המדיר...". וכ"כ היעבץ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ט': "ולא נהירא לי היתר זה ולא ידענא מאי דעתיה, אי בבית ובחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה, ולדעת התוס' אפי' בשערה שרי...". ומבואר בדבריהם שבדברי הש"ג מצד עצמם ניתן אכן לפרש שנתכוון להתיר רק בחצר, אלא דהקשו ע"ז דבחצר פשיטא דמותר דהא אפי' בשערה מותר.
אמנם הנה בשלטי גיבורים בכתובות לב: מדפי הרי"ף: אות ב' הביא דברי הסמ"ג שהביא דברי הירושלמי, שמבואר שם שגם בחצר אסורה לצאת וראשה פרוע לגמרי, ועוד הביא שם הש"ג את לשון ריא"ז שכתב בסוף דבריו: "ואפילו בחצר אסור לצאת בלא קלתה על ראשה, וכך היא שיטת תלמוד ארץ ישראל" [ועיין בב"ח אה"ע סי' קט"ו דגם בבבלי אפשר לפרש שאסור גם בחצר, עיי"ש]. ומבואר דדעת הש"ג לפסוק כהסמ"ג והריא"ז שאוסרים פריעת הראש גם בחצר. ולפ"ז שפיר י"ל דהש"ג נתכוון להתיר פאה נכרית בחצר, והוא לשיטתו שאוסר לגלות שערה בחצר, הוצרך להוכיח דפאה נכרית מותרת. [וא"ל דהאיסור לירושלמי וההוכחה מהבבלי, דהרי הוכחתו היא מהמשנה ולא מהגמרא. ובדעת הבאר שבע ע"כ צ"ל דלא ראה דברי הש"ג בכתובות. אמנם היעב"ץ כתב דפאה נכרית ודאי שרי בחצר, דלא גרע מקלתה (דמותרת בחצר גם להירושלמי) וכנ"ל, וצ"ב. ובדברי מהרי"ל דיסקין הנ"ל שכתב "גם בלא"ה י"ל דשם רק לחצר אמרו ובאינה מעורבת, אבל לרה"ר עדיין מנ"ל", ג"כ יתכן לומר שנתכוון לפרש כן את הש"ג עצמו]. ולפ"ז לק"מ הקושיא הנ"ל [וכן לק"מ מה שהקשינו לעיל איך הוכיח הש"ג להתיר במגולה, הא י"ל דברה"ר היתה מכוסה], דבאמת גם להש"ג ברה"ר הפאה מכוסה, ולכן חיישי' דילמא שלפה ואסור לצאת בה בשבת, ולא נתכוון להוכיח להתיר פאה נכרית אלא בחצר, ששם היו הולכות בפאה נכרית מגולה, דאל"כ מאי אהני ההוא קישוט כדכ' הש"ג ודלא כהגר"א. [יש שר"ל דכוונת הש"ג להוכיח היתר גם ברה"ר, שהרי לשיטתו גם בחצר אסורה לגלות שערה, ואעפ"כ מבואר דבפאה נכרית מותרת, א"כ ע"כ דפאה נכרית לא חשיבא פריעת ראש, וא"כ יש להתירה גם ברה"ר, אמנם זה אינו, דהא ברה"ר פריעת ראש אסורה מדאורייתא, ואילו בחצר גם להירושלמי שאוסר אי"ז מדאוריתא, אלא רק מדת יהודית כמבואר שם, וא"כ מדהותרה פאה נכרית בחצר אין ללמוד גם לרה"ר. וכן מבואר במגן גיבורים סי' ע"ה שר"ל כהנ"ל, ודחה וז"ל: "אמנם אכתי אין ראיות הש"ג ראיה כלל (דהוא הבין דכוונתו להתיר ברה"ר), דבחצר כיון דאין בו רק משום דת יהודית שנהגו בעצמן, א"כ ממילא דוקא בשערותיהן עצמן נהגו, אבל לא בפיאה נכריות, ומה ראיה הוא לר"ה דהתורה אוסרתה, שפיר אסור אף בפיאה נכריות"]. וכן א"ש לפ"ז דראיית הש"ג אינה מהחשבון דמדהוצרכו להיתר מיוחד בחצר, ע"כ דלרה"ר אסור רק בשבת, וכדביאר המגן גיבורים וכנ"ל, אלא הראייה היא מעצם דברי המשנה דיוצאה בפאה נכרית לחצר, וכדמשמע מלשונו שכתב "ומשמע בהדיא".
וכן לפ"ז א"ש ביותר מדוע נטה הש"ג מדברי כל הראשונים בביאור עניין פאה נכרית, ונקט דוקא את הרמב"ם בפיה"מ, דהש"ג לשיטתו אינו יכול לפרש כהראשונים דהפאה נועדה רק לאשה ששערה מועט, דהרי גם בחצר אסורה לגלות ראשה, וא"כ מאי נפק"מ אם שערה מועט או מרובה, הרי בלא"ה אינה יכולה להתקשט בו בחצר, וא"כ גם אשה ששערה מרובה זקוקה לפאה נכרית כדי שתוכל להתקשט בה בחצר (ואין לומר דהפאה נכרית נועדה לאשה ששערה מועט כדי שתוכל להתקשט בבית, דהא מבואר בגמ' דמתקשטת בה גם בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה). ובאמת גם בפסקי ריא"ז פרק במה אשה ה"א אות ז' פירש בזה"ל: "בפאה נכרית, שהיא קליעות שיער שאינו שלה שהאשה מתקשטת בהם", ולא הזכיר כלל שהיא מיועדת לאשה ששערה מועט וכדו' וכדביארו שא"ר, והוא ג"כ לשיטתו שאוסר גילוי ראש גם בחצר וכמשנ"ת.
[וכן כתבו כמה אחרונים בדעת הרמ"א, דהנה בסי' ע"ה ס"ב כתב השו"ע "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר", והוסיף הרמ"א "וה"ה השערות של נשים שרגילים לצאת חוץ לצמתן, וכ"ש שיער נכרית אפי' דרכה לכסות", והיעב"ץ בספרו מור וקציעה שם ביאר דלא התיר הרמ"א אלא לק"ש, אבל לא לצאת לרה"ר, והוכיח כן מדהביא הרמ"א את ההיתר רק בהלכות ק"ש, ואילו באה"ע סי' כ"א בהלכות כיסוי ראש ובסי' קט"ו בדיני דת יהודית לא הזכיר כלום מהיתר זה, וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם (לרבי אברהם תאומים, נכד הנתיבות) מהד"ת אה"ע סי' פ"ז: "ואף שהיקל הרמ"א ז"ל באו"ח סי' ע"ה לענין ק"ש בגילוי פאה נכרית, נראה ברור דלא היקל אלא לעניין ק"ש... תדע מדלא הביא הרמ"א ז"ל בהגהותיו דברי הש"ג באה"ע סי' כ"א ששם עיקר דין פריעת הראש באשה". ובספר בית אהרן (קריספין) העיר ע"ז דמדברי הרמ"א בסי' זה בדרכי משה אות ו' ל"מ כן, שהרי הביא דברי הש"ג גם לענין פריעת ראש וז"ל: "מצאתי כתוב בהג"ה אלפסי החדשים ומותר לאשה לגלות פאה נכרית שלה..." (ועי' בס' יש סדר למשנה להג"ר ישעיה פיק שבת פ"ו מ"ה שכ': "והרי הרמ"א אע"ג שבדרכי משה העתיק דברי הש"ג, מ"מ בהג"ה בשו"ע לא העלה ולא הביאו זה לדינא, ובהג"ה דהכא שפיר מיירי בחצר שהאשה נושאת פאה נכרית, דשרי לקרוא ק"ש כנגדה"). והשיב ע"ז בשו"ת חקל יצחק סי' פ"א וז"ל: "אבל לע"ד לק"מ, דהד"מ מיירי שם בחצר, דהוא מצויין עמ"ש הטור ויוצאה בחצר, וע"ז כ' דמותר לגלות פאה נכרית... וע"כ נוראות נפלאתי על רבינו הפמ"ג במ"ז באו"ח סי' ש"ג סק"ט שהעתיק מהד"מ דמותר לצאת בפאה נכרית מגולה לרה"ר, וסיים דכ"כ הש"ג, ובמכתה"ק ז"א דבד"מ... ליתא תיבת 'לרה"ר', ומיירי בחצר כמש"כ". וכ"כ בשו"ת בן פורת יוסף (ספינקא) סי' ז'. ובאמת יש לסייע לזה מלשון הרמ"א בד"מ כאן שכ' בשם הש"ג דמותר לאשה "לגלות פאה נכרית שלה", ו"לגלות" משמע שפעמים (או בד"כ) שהיא מכוסה, אלא שמותרת להסיר הכיסוי ולגלות הפאה נכרית (וכן בסי' ע"ה כתב "אפי' דרכה לכסות"), וא"כ ק' דכבר נתבאר שם שאם יש פעמים שהפאה מכוסה, א"כ אין להוכיח כלל שמותר לגלותה ברה"ר, דדילמא תמיד היתה מכוסה ברה"ר, אבל אי נימא שההיתר הוא רק לחצר א"ש וכמשנ"ת].

 

 

_________________________

הערות מעורך האתר

* הרב בונה את ההוכחה שלו על קושיא זו "מדוע אסורה לצאת בה ברה"ר, הא אין לחוש דילמא שלפא שהרי יתגלה שערה". וממילא רוצה להוכיח שהפאה בזמן חז"ל היתה מתחת לסבכה, אמנם מבואר בראשונים ע"פ הגמ' שבת נז. (עיין מה שאכתוב הערה 2) שהפאה נכרית בזמנם לא הייתה יושבת על השיער ממש אלא על השבכה (הפוך מתפקיד הכבול שהוא היה מתחת לסבכה), וממילא חיישינן שתשלוף את הפאה נכרית להראות לחברתה דעדיין ישאר הסבכה ולא תעבור על דת יהודית

** זה הבניין השני של הרב שכביכול כל הראשונים אומרים בהדיא שהפאה היתה לכסות מום האשה והייתה תחת הסבכה, אמנם זה אינו נכון!, כי ודאי שהיו נשים שמשתמשים בפאה גם לעניין זה, כלומר במקום שתשתמש בכבול (כיפת צמר) שמיועד רק לקרחות או בעלות שיער לבן, להראות עצמה בעלת שיער, יש שמעדיפות לשים שיער אמיתי מתחת לסבכה (כי אף אחת לא רוצה שיחשבו שיש לה שיער מצמר וודאי שאם הכבול יתגלה מעט מתחת לסבכה, שאז יצחקו עליה), אמנם רבות לא חוששים לזה ומשתמשות בכבול שזה התפקיד האמיתי שלו והוא זול ולכן לא משקיעות בשער אמיתי, אמנם תפקיד העיקרי או עכ"פ לא פחות חשוב של הפאה נכרית (שעשוי משער אשה רגילה) היה להתנאות בו, כמו בימינו וכן משמע בפשטות מהגמ' וכן מהרבה מאוד ראשונים ואחרונים והרב כאן העלים זאת.

גם הרב לא שם לב שגם המפרשים שכתבו שכל הראשונים שהביא כתבו שהפאה באה להסוות אלו ששיערן מועט או אלו ששיערן לבן ושל חברותיהן שחור ואם השיער מוסתר מתחת לסבכה אז מה אכפת לה אם שיערה לבן או שחור הרי בלאו הכי לא רואים אותו אלא ודאי שהשיער נראה לאחרים (ודוחק גדול לומר שקנו פאה שחורה ראק למקרה שיתגלה קצת מהצדדים) אלא ודאי שהיו הולכות כך בפאה גלויה.

1. הרב כאן השמיט את ההמשך "והיינו דשרו לה טפי כבול בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה משאר תכשיטין" ולפי זה הא דתני לה בהדי פאה נכרית הוא משום דדמי לה בעניין שלא תתגנה על בעלה ולא כפי שהרב הציג כאן שהדמיון הוא שהשימוש בפאה נכרית לקרחת.

2. הרב כאן השמיט את תחילת הקטע וסוף הקטע שם מבואר אדרבא שהפאה עומדת על השבכה ולא מתחת וזה הלשון המלא  "ס"ל דכל מידי דמגניא ביה לא אתא לאחוויי. הקשה הרשב"א ז"ל והא טעמיה של רבי שמעון בן אלעזר לאו משום דמגניא ביה הוא אלא משום צניעותא? ותירץ דכיפה של צמר נמי אין דרך לישא אותה אלא אשה שהיא קרחת מפאת פניה ומידי דמגניא ביה הוא וזהו ששנה אותה בהדי פאה פאה נכרית לפי שכולן מטעם אחד הן. ולפי' זה כי קאמרינן כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו היינו משום שאין אשה נותנת שום דבר תחת השבכה אלא מפני מום שבראשה." עכ"ל ועיין בגמ' (שבת נז:) "תניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול (כיפה של צמר) ובאיסטמא לחצר רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בכבול לרשות הרבים כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו כל שהוא למעלה מן השבכה אין יוצאין בו" כלומר רשב"א מחלק בין כבול לפאה נכרית שכבול כיון שנמצא מתחת לשבכה, ממילא קשה יהיה לה לשלוף את הכבול, בלי לגלות ראשה ולכן מותר אף ברה"ר משא"כ בפאה נכרית שנמצאת מעל השבכה שיכולה לשלוף בקלות ואף יכולה ליפול לה שלכן אסור ברשות הרבים, אמנם אין הלכה כר"ש בן אלעזר כי הנה המשנה חולקת עליו ואומרת (שם נז.) "ולא בכבול לרשות הרבים" כלומר אע"פ שקשה לה למישלף חיישינן, וודאי דק"ו לפאה נכרית שמודו חכמים לרשב"א שאסור לצאת בה לרה"ר, עכ"פ למדנו מכאן שודאי אין שניהם מטעם אחד כמו שהרב כאן ניסה להציג ששניהן לנשים קרחות אלא שלא תתגנה על בעלה משאר תכשיטין כנ"ל ברשב"א ועיין עוד בקישור זה.

3. השו"ע כאן (ש"ג סי"ח) כתב "ופאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה". וכתב המשנ"ב ס"ק ס' "קליעת שער - תלוש שצוברתה על שערה מלמעלה כדי שתראה בעלת שער" ובשעה"צ אות נ"ב כתב דהמקור לדבריו הוא רש"י וכתב עוד "ולשון השולחן ערוך שכתב שקלעה בתוך שערה הוא לאו דוקא, לפי המבואר לעיל בסעיף א לדעה ראשונה דאפילו לצאת בחוטי פשתן וחוטי צמר לרשות הרבים מותר, עיין שם הטעם, וכן משמע מפרי מגדים"

 4. וכן לשון הר"ן על הרי"ף (שבת כט.) "קליעת שער התלושה ועוברתה על שערה עם קליעתה כדי שתראה בעלת שער" וכ"כ בספר האגור (הלכות הוצאת שבת סימן תלו) "פיר' קליעת שער שקולעת בתוך שערה"

5. ניסה להביא ראייה שכמו שחוטי שיער (שודאי אינם נמצאים תחת הסבכה, אלא על השיער עצמו) פעמים זזים ממקומם ומתגלה השיער ומחייכי עלה אף בפאה נכרית שהיא תחת הסבכה (לשיטתו) אפשר שהסבכה תזוז ממקומה ויראה הפאה נכרית אמנם א. הריטב"א עצמו שם דחה זאת וז"ל: "יש שפירשו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה והוה ס"ד שתהא יכולה לצאת בו דלא חיישינן דילמא מחכו לה עלה, ואצטריך תנא לאשמועינן דאפ"ה לא תצא דזמנין דמחכי לה עלה שאינה יכולה לכסות כל כך שלא יראה שערה ואתיא למשלפה ולאיחווייא, אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ופשיטא שלא תצא דבודאי מחכו לה עלה ושלפא ומתוייא להו בידה  ולמה ליה לתנא למתנייה. כו' והנכון כמו שפי' הרב ר' יוסף בר' משה ז"ל בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה ואורחא דנפקא בה בחול, אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ואפי' בחול אין דרכה לצאת בה ומה עניין לומר שלא תצא בה בשבת, ומהדרינן כדי נסבה". ב. בא ונאמר שהדרך היה לתת את הפאה נכרית מתחת לסבכה, אמנם מחוטי שיער עצמו שהוא גם שיער של אשה ונעשה להתנאות והוא לכו"ע על השיער ואין עליו סבכה ומבואר כאן בריטב"א וכמו בגמ' עצמה דאורחא דנפקא בה בחול ולא חששו לצניעות, ולפ"ז ה"ה לפאה שבימינו שנמצאת על השיער ללא סבכה מעליה, וכן הוכיח המג"א על מש"כ הש"ע (סימן ע"ה ב') "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר". [דהיינו לקרות ק"ש כנגדה] וכתב הרמ"א שם "וכ"ש שער נכרית, אפי' דרכה לכסות" וכתב המג"א שם ס"ק ה' וז"ל: "וכל שכן פאה נכרית וכו'. כן צריך לומר [דהיינו פאה נכרית ולא שיער נכרית], וכן הוא בשו"ע דפוס וינציאה, וכן כתב בשלטי גיבורים (שבת כט. אות א') דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת (דף סד:) יוצאה אשה בחוטי שיער וכו', דלא כבאר שבע (סי' י"ח) שחולק עליו, והאריך בסוף ספרו (באר מים חיים סי' ג') בדברים דחויים, עיין סי' ש"ג סעיף י"ד". עכ"ל המג"א.

6. זה לא נכון! הרב הוציא את הדברים מהקשרם, כי נכון שבעיקרון הרב באר שבע בכללות תשובה זו (שו"ת באר שבע סימן י"ח והרב שאול אסולין שכח מלהזכיר ולציין איה מקום הבאר שבע) אוסר לנשים לחבוש פאה אמנם בקטע הנזכר אין זכר מזה כי הרב שאול אסולין רוצה להוכיח מזה דמחכו עלה משום שנתגלתה הפאה אמנם הבאר שבע כתב בדיוק הפוך וז"ל: "ואין להקשות אם לא היו רגילות להשתמש בפאה נכרית אלא דוקא הנשים שהיה שערן מועט כדי שלא ירגישו בעליהן במעוט שערן שהוא ניוול לנשים א"כ למה בחרו דוקא בפאה נכרי' יותר מבמשי או פשתן וכיוצא בזה די"ל משום דלפעמים השבכה נעתק ממקומו או לרפיון קשורה בראשה היא מתרחבת ושער ראשה נראה מעט מחוץ לצמתן הלכך בחרו בפאה נכרית יותר מבמשי או פשתן כדי שלא ירגישו בעליהן". עכ"ל הבאר שבע, ומבואר בדבריו אדרבא ששיער הפאה מיועד לכך שאף אם תתגלה הסבכה לא מחכו עלה כי לא ירגישו בהבדל.

7. לשון התוס' (שבת נז: והרב שאול אסולין שכח מלהזכיר ולציין איה מקום התוספות) הוא "א"ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר [דהיינו בשבת] ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה" עכ"ל תוס'. ומתחילת דברי התוס' שהשמיט הרב שאול אסולין מתבאר ההיפך הגמור. א. שדוקא בשבת יש לחוש שתשלוף את הפאה ולכן לא שרי למיפק ביה לרה"ר אמנם בחול ודאי שרי מדלא אמר דמילתא דפשיטא היא דאסור משום צניעות ודת יהודית. ב. את"ל דשיטת תוס' הנז' דפאה נכרית הוא משום שהיא קרחת או ששיערה לבן ונמצא תחת השבכה, א"כ איך אפשר דמשום שמתגלה מעט הסבכה ונראית הפאה שאז תתבייש ותשלוף את הפאה, הרי הפאה לא מיועדת אלא לכך שלא יתראה שיערה הלבן או קרחתה, ועתה יצחקו עליה יותר כאשר יתגלה שיערה הלבן או קרחתה?.

8. וזה לשון הפני יהושע (שבת נז:) "בתוספות (שם נז:) בד"ה אי כבלא דעבדא כו' וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה עכ"ל תוס'. ולכאורה יש לתמוה דהא אדרבה לקמן מסקינן איפכא אליביה דרב מה שהתירו פיאה נכרית בחצר טפי מבהנך היינו כדי שלא תתגנה על בעלה ואמרינן נמי התם בחוטי שער דזקינה בשל ילדה שבח הוא לה. וע"ש בתוס' דאיצטריך מיהו לאשמעינן דלא תצא דלאו מילתא דפשיטא היא. ונראה דוחק לומר דנהי דבחצר שבח הוא לה כדי שלא תתגנה כיון שאין לה שער כמ"ש הרב ברטנורה מ"מ ברה"ר גנאי הוא לה מהאי טעמא גופא. ועוד דמלשון רש"י לקמן משמע דפיאה נכרית הוי מקישוטים הנאים וצ"ע". עכ"ל הפ"י ומבואר בדבריו דדוחק לומר שטעם התוס' הוא משום שתתגנה בזה שיש לה קרחת כי שבח הוא לה כמבואר בגמ' שלא תתגנה על בעלה וכמו גם בחוטי שיער שהיא מתנאה בהם וכן משמע מרש"י שפאה נכרית הוי מקישוטים הנאים ונשאר בצ"ע בהבנת דברי התוס' באומרו דמחכו עלה, אמנם הרב שאול אסולין השמיט את סוף דבריו של הפנ"י (וכן שכח מלהזכיר ולציין איה מקום הפני יהושע) ואח"כ עשה עצמו כלא מבין מה רוצה הפני יהושע.

9. וכ"כ תוס' שבת נז: הבאתיו לעיל הערה 8 דשאל אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית דאין יוצאין בה ברה"ר דהיה פשוט לו שבחול מותר, וכ"כ להדיא רש"י במשנה. סד: "יוצאה אשה בחוטי שער, כו', בכבול ובפאה נכרית לחצר" וכתב ע"ז רש"י "לחצר - אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרו לעיל למיפק בה לרשות הרבים ואיצטריך לאשמעינן דלחצר מותר" עכ"ל רש"י. ומבואר שהבין שאסרו גם פאה נכרית לרה"ר בשבת, מכלל דביום חול מותר 

10. השלטי גיבורים למד כן בכמה מקומות ומכמה מקומות. א. (שבת כ"ט ע"ב מדפי הרי"ף) וז"ל: "יראה מזה להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן, [דהיינו פאה נכרית של ימינו],  מההיא דשנינו פרק במה אשה יוצאה דף ס"ד (ע"ב), שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת, [ראייה א' שיש היתר לצאת בפאה נכרית בשבת וה"ה בחול דמאי שנא] ופירשו המפרשים [הרמב"ם בפירוש המשניות, והביאו גם המאירי], כי פאה נכרית היא מגבעת, [כלומר סבכה או רשת כן פי' הברטנורא (שבת פט"ו משנה ב') וז"ל: "סבכה - מגבעת שעל הראש עשויה כעין רשת"] ידבקו בו שיער נאה והרבה, [לאפוקי חוטי שיער שהם שערות שאינן דבוקות על הרשת.] ותשים אותו האשה על ראשה [באופן שגלוי לכל ואין מעליה סבכה נוספת] כדי שתתקשט בשיער, [ראייה ב' שהפאה שדיברו עלייה היא כשל ימינו להתנאות בה ולא רק שיראה כשיער מתחת הסבכה.] והתם [בשבת סד:] באשה נשואה מיירי מתניתין, מדקאמר בגמ' דהטעם משום שלא תתגנה על בעלה הרי דבנשואה מיירי, [ראייה ג' שאין לומר דהתם מיירי בפנוייה.] והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל, ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן, דשיער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשיער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער, [סברא בנוסף על הראיות הקודמות דשיער באשה ערוה היינו דוקא באינו נתלש ונראה יחד עם הבשר היינו לאפוקי אפי' שיער היוצא מצמתן.] אבל שיער המכסה שערה אין כאן משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פרועת ראש. ונראה דלא שנא שערות דידה לא שנא שערות של חברתה, [סברא נוספת דה"ה שיער עצמה דמאי שנא] כל עוד דעבידי לכיסוי השיער והן תלושות, אע"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער, אין בכך כלום ושפיר דמי. ואע"ג דאמרינן סוף פרק קמא דערכין (דף ז:) דפאה נכרית המחוברת לשיער ממש דהוי כגופה ממש, [לעניין איסור הנאה מגוף המת] מכל מקום לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה, דהא על כרחך אותן הצדקניות [דעיר הנידחת] דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם, [ראייה ד' לסברתו הקודמת ששיער פאה נכרית אינו כגופה עכ"פ לעניין קישוט ודשרי לכתחילה לצאת בהם] ובנשואות מיירי התם, דקאמר תנו שערי לבתי. [ראייה ה' והיא נוספת לראייה ג' שאין לומר דהתם בפנוייה מיירי.] ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה נכרית, דאם כן מאי אהני אותו קישוט, הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתיראה בעלת שיער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות. [סברא נוספת על ראייה ב' שהפאה שדיברו עלייה היא כשל ימינו להתנאות בה ולא רק שיראה כשיער מתחת הסבכה.]  ולכשתעיין סוף פרק קמא דערכין (שם דנשים צדקניות היו חובשות פאה נכרית), ופרק מי שמתו (ברכות כד. "אמר ליה רב מרי לרב פפא: שער יוצא בבגדו מהו? קרא עליה: שער, שער") בדברי רש"י שם וז"ל: "שער שער - כלומר: מה בכך." [עיין מש"כ בספר אור זרוע ח"א - הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סימן קלג אמר לי' רב מרי לרב פפא שער יוצא לה בבגדה מהו קרי עלי' שער שער. פי' ר"ח הי' שער יוצא מתוך בגדה ובשרה מכוסה אין בו משום ערוה כי שער הוא ולא בשר וזה שקרא רב כהנא על רב מרי שער שער כלו' השער שער הוא ולא בשר כיוצא בו קרי' עלי' גוי גוי ע"כ פי' ר"ח. והא דאמר שמואל שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים פי' מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש ודלא כפי' ה"ר יוסף שפי' דלענין ק"ש איירי: ומשמע שגירסת הראשונים מיירי בשיער האשה וזו ראייה ו' ונוספת לסברא דאמר לעיל דשיער באשה ערוה היינו דוקא באינו נתלש ונראה יחד עם הבשר אמנם כשאין רואים את הבשר אין בכך כלום] ובדברי הרא"ש (ברכות סי' ל"ז "אמר רב ששת שער באשה ערוה בנשים שדרכן לכסות שערן אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן". וזו ראייה ז' דשרי לילך בפאה נכרית ואין בזה משום שיער באשה ערוה דאפי' שיער עצמו אם הורגלו בו שרי וכ"ש שיער פאה נכרית וזה כפי שכתב הרמ"א סימן ע"ה סעיף ב"וכ"ש פאה נכרית" הבאתיו לעיל הערה 5 אות ב'.), תמצא דאין איסור בשיער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאוקימנא, ועוד הארכתי בזה בחידושי בס"ד". [חבל על דאבדין] ב. (במסכת נזיר (כ"ח ע"ב), גבי אשה שנדרה בנזיר, חלקו ר"מ וחכמים אם הבעל יכול או לא יכול להפר לה, ר"מ אומר יפר משום שיכול לומר אינני יכול לסבול אשה שמגלחת שיערה, ות"ק אמרו אפשר בפאה נכרית, ופרש"י "משום תגלחת לא אפשר להפר דלא הויא עליה מנוולת משום תגלחת, דאפשר לה בפאה נכרית! ומיחזיא כאינה מגלחת" עכ"ל רש"י, וע"ז כתב בעין משפט, (על הגליון אות ב')) וז"ל: "נראה לי היתר מכאן לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהם (יהושע בועז)" [ראייה ח' דשרו חכמים לילך בפאה נכרית ושהפאה יפה כמו השיער הטבעי שלה, דאל"כ אין זו תקנה שהרי עדיין מנוולת היא, וודאי שאין זה מום באשה שהולכת בפאה נכרית.]

11. הרב שאול אסולין השמיט את תחילת דברי היעב"ץ אבל הרואה את כל דבריו יראה שהלחם שמים חולק על תוס' ולא מתרץ וז"ל. "בכבול ובפאה נכרית לחצר. כתבו התוס' וא׳״ת ואמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהלי כבול. שאין יוצאין בו לר׳״ה. וי״ל דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לר״ה. דודאי משלפא לה משום דמחכו עלה עכ״ל:   וקשה דמשום דמחכו עלה לא חיישינן דעבדא איסורא לסתור שערה ולגלות ראשה, דפריעת ראש אסורה מדאורייתא וגם מדת יהודית. והעוברת יוצאה שלא בכתובה. והא דעדיפה מנה כתבו התוס' בשם ר״י בריש פרקין דאפי׳ בשבות דרבנן לא חשו דילמא שלפא. וכן בגמ׳ דיוצאה בשבכה המוזהבת פירש״י דאי שלפא מגלייא רישא: ולענ"ד נראה דמשו״ה לא אצטריך וכו'"

12. התפארת ישראל התיר פאה נכרית אף ברה"ר אם רק ידעו שזהו לא שערה הטבעי וכ"כ שם בהדיא בסוף דבריו אבל הרב שאול אסולין השמיטו וז"ל: (משנה שבת פ"ו מ"ה) "יוצאה אשה בחוטי שער וכו' בכבול ובפאה נכרית לחצר" וז"ל: פאה נכרית - "פאלשע טוער", וקשיא לי הרי אסור משום מראית עין. מדמחזי כפרועת ראש. דאפילו בחצר עכ"פ כעוברת על דת יהודית הוה, והרי אפילו באיסור דרבנן אסור משום מראית העין, ואין לומר דהכא בבתולה מיירי, דהרי בש"ס (דף ס"ד ע"ב) קאמר הטעם שהתירו לה אלו, שלא תתגנה על בעלה, וליכא למימר נמי דמיירי הכא במכוסים השערות בשבכה, וע"י שיתעבה השבכה תראה כבעלת בשר, וכמו כן צ"ל ביבמות (קט"ז ע"ב) ע"ש. ובכה"ג [מכוסים בשבכה] אפילו ברה"ר שרי, דומיא דנזמי אוזן לעיל י"ב, זהו דוחק. ונ"ל [כלומר אילולי דברי תוס'] דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעים בו דשרי, ובהא מיושב קושיית תוס' במכלתין (דף נ"ז ע"ב ד"ה אי) דלמה לא נקט ברישא דברה"ר אסור פאה, ולדברינו מיושב שפיר, דלהכי לא נקט לה התם משום דבלא זה אסיר, מיהו לדברי תוס שם, [דס"ל דשרי בחול לצאת בפאה נכרית לחצר] נ"ל דמיירי הכא בלובשתן על השבכה רק לקישוט, וניכר ע"י השבכה שאינן שערותיה". [כלומר כיון שמתגלה מעט הסבכה ידעו שאין זה שערותיה ושרי לצאת בהם לרה"ר ולפ"ז ה"ה בימינו שיודעים כולם שהחרדיות לובשות פאה נכרית שוב ליכא משום מראית העין ובפרט שהנשים מכירות ומבדילות בין פאה נכרית לשיער הטבעי]

13. אמנם בתחילת דבריו כתב להתיר פאה (עכ"פ אם ניכרת) אף ברשות הרבים. וז"ל "לסימן קט"ו סעיף ד', דין יוצאת וראשה פרוע, ["איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים" כו'] עיין שלטי גבורים פרק במה אשה דבשער תלוש שרי, ונראה לי דדוקא בגוונא דניכר לכל שלא נעשה משער של עצמה, אבל בלאו הכי ודאי אסור, כדקיי"ל לאסור בדם דגים ובכמה דוכתי, משום מראית העין, ובפרט לענין איסור ערוה, שהוא חשש הרהור, גם בלא"ה כו'" והרב שאול אסולין ניסה להראות שכביכול המהרי"ל דיסקין בין האוסרים, אמנם אדרבא הוא הביא את השלטי גיבורים להיתר, רק הוסיף לשאול מנה ליה לשלטי גיבורים שההיתר הוא בחצר אטו רה"ר, דאפשר שההיתר הוא לחצר שאינה מעורבת וראה הערה 14

14. דבר זה לא ניתן להאמר דאף אם נאמר שאסור הטלטול בו מ"מ הוא גזירה לגזירה ולא אמרינן ועוד דהא הגמ' עצמה מבארת שהאיסור הוא משום דילמא תוציאנו לרה"ר עיין שבת (סב.) "תנו רבנן: לא תצא בכובלת כו' ורבנן סברי - תכשיט הוא, ודילמא שלפא ומחויא, ואתיא לאיתוייה. ורבי אליעזר סבר: מאן דרכה למירמיה - אשה שריחה רע, אשה שריחה רע - לא שלפא ומחויא, ולא אתיא לאתוייה ארבע אמות ברשות הרבים" ועוד שם (שבת סד:) "אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית" ומבואר שכל האיסור יציאה לחצר הוא משום רשות הרבים, וכתב רש"י (שם) "כל שאסרו חכמים - בריש פרקין: חוטי צמר ופשתן טוטפת ושאר השנויים במשנה, שאסור ללכת בהן לרשות הרבים. אסור לצאת לחצר - ואף על גב דשרי לטלטולינהו, דתורת כלי עליהן כדאמרן הרי הן ככל הכלים הנטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור, דמרגלה ליה ונפקא ביה לרשות הרבים" וכ"כ מאירי (שבת דף נז.) "אמר המאירי במה אשה יוצאה וכו' עיקר הדבר שענין זה תלוי עליו הוא שאין היתר ליציאה בדבר שאינו מלבוש גמור אלא בשני ענינים הא' שיהא הדבר תכשיט שכל שאינו תכשיט אצל הנושאו הרי הוא משאוי והשני שאפי' הוא נקרא תכשיט כל שיש לחוש שיהא הנושאו שולפו להראותו לאחרים מתוך שהנאתו עליו מצד חשיבותו עם זרות התכשיט אסור לצאת בו משום דילמא שלפא ומחויא ליה כלומר ויבא הענין להביאו בר"ה"  עכ"ל וכ"כ הריטב"א בחידושיו (שם) "פירוש דכולהו מלבוש נינהו ולא משוי אלא דגזור רבנן בהו דילמא שלפא ומחויא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים" ותוס' רי"ד (שם) "דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויונהו ד"א בר"ה" והראב"ן גבי עיר של זהב כתב (שבת סימן שמח) "דחיישינן דכיון שמצויירת ומתוקנת שלא כשאר בתי נפש שלפא ומחויא לחברותיה מפני שהוא דבר חידוש ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר" ובספר התרומה (שבת סימן רמ) "ולא בעיר של זהב היא ירושלים דדהב' והוא חשוק של כסף כו' דילמא שלפא ומחוייא ומתיי' לה ארבע אמות ברה"ר ואם הם [אחד מהתכשיטים] תחת הצעיף מותר משו' דלא מגלה ראשה" וכן פסק בשו"ע (או"ח סימן ש"ג ב') "ולא תצא בטוטפת, כו' דחיישינן דלמא שלפא לאחוויי ואתי לאתויי ד"א ברשות הרבים". 

15. והרב שאול אסולין השמיט את הסיום וז"ל: "ואף שבשלטי הגיבורים דחה זאת, אבל אין מוכרח" רצונו לומר דאפשר שכן ואפשר שלא. ועיין בקישור זה ותבין שהגר"א התיר פאה נכרית בהדיא בחיבורו על השו"ע ואף בשנות אליהו אין הוא סותר דבר זה ע"ש.

16. לפי החשש המשונה הזה, היו צריכים חז"ל לאסור את כל התכשיטים אף בחצר משום דיש לחשוש שתכסה ראשה עם התכשיט בסבכה ותצא כך לרה"ר, ועוד דבודאי לא חיישינן שתשלוף את הפאה מתחת לסבכה וכמו שמבואר בראשונים, ראה בספר התרומה (הלכות שבת סי' ר"מ) שכתב וז"ל "והא דתנן גבי תכשיטין לא תצא אשה בטוטפ' וסרבוטין כו' דילמא שלפא ומחוייא ומתיי' לה ארבע אמות ברה"ר ואם הם תחת הצעיף מותר משו' דלא מגלה ראשה" עכ"ל וכ"כ מרדכי (מסכת שבת פרק במה אשה רמז שמו) וכ"כ בספר האגור (הלכות הוצאת שבת סי' תלז) ולפי דברי הרב שאול אסולין עדיין יש לחוש דילמא שלפא לתכשיטין מתחת לצעיף, אלא ע"כ דלא חיישינן להכי, אמנם אדרבא לפי האמת שבזמן חז"ל הפאה הייתה עומדת על הסבכה (עיין לעיל הערה 2) ודאי דאז חיישינן שתוציא את הפאה להראות לחברתה ולכן היה אסור לצאת בה בשבת לרה"ר.
17. הראיות האמיתיות של השלטי גיבורים הבאתי לעיל הערה 10 ע"ש
18. הראשון היחיד שנמצא כאן הוא דעת ר"י הזקן אמנם הגאונים ורוב הראשונים משמע מהם כדברי הרמב"ם. תחילה כתב כן בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי תשובות פרשניות סימנים תנז-תנח) וז"ל: "פיאה נוכרית: שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן" עכ"ל וכ"כ הראשונים א. מאירי (בית הבחירה שבת סד:) ופיאה נכרית כמו מגבעות ידבקו בה שער נאה והרבה ותשים אותם האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער, וכתב עוד שם (ד"ה ובכבול) וז"ל "וענין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן" עכ"ל כלומר שהיא בושה בו ושמה פאה שחורה אמנם אם הוא תחת הסבכה לא הרויחה כלום. דאם לא מתגלה הסבכה א"כ לא יראו ששיערה לבן ואם מתגלה הסבכה אז עדיין לא ידעו ששיערה מועט ב. וכן משמע מרש"י (שבת סה) ד"ה למטה מן הסבכה "כגון כיפה של צמר". ולא אמר פאה נכרית ג. ר"ן על הרי"ף (שבת כט.) למטה מן השבכה. "כגון אצטמא וכיפה של צמר" ולא אמר פאה נכרית, וכ"כ בחידושים המיוחסים לו (שבת ס"ד:) וז"ל: "וכן פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משיער חברתה לפי שיש לה שיער מועט, א"נ דיש לה שיער לבן ושיער חברתה שחור" ומבואר שהפאה על הסבכה דאל"כ מה אכפת לה צבע השיער ד-ה ריטב"א בשם הרמב"ן (שבת נז:) וא"ת כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא אי אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה, והא מודו רבנן שיוצאת בשבכה וכן בטוטפת ובסנבוטין הקבועין בה משום דלא חיישינן שתסלק השבכה ותגלה ראשה" עכ"ל ולמה לא הקשה כן נמי על פאה נכרית, אלא ודאי כדאמרן. ו. רבינו פרחיה (שבת סד:) כתב וז"ל ובפיאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך. והוא מלשון "פאת ראשכם". אין יוצאין אלא לחצר ולא לר"ה, דילמא נפלה ואתיא לאיתוייה. והא דשרינן שתצא האשה בפיאה נכרית לחצר הוא, שיהא ילדה בשל ילדה, אבל ילדה בשל זקינה אסור שמא תתבייש מחברותיה ותתירם ותעבירם ד"א בכרמלית, אבל זקנה בשל ילדה מותר, דכיון ששבח הוא לה ואינה מתביישת אין כאן חשש איסור כלל. עכ"ל ומבואר בדבריו שנעשה לקישוט ולא מתחת לסבכה וכן נעשה למי שאין שיערה ארוך ואם הוא תחת הסבכה בלאו הכי אין הבדל בין שיער ארוך לקצר, כתב דילמא נפלה הפאה ואם היא תחת הסבכה צריך תחילה שיפול הסבכה, ילדה בשל פאה של זקנה אסור שמא תתבייש וכו', ומבואר שבפאה רגילה אין לחוש למחכו עלה ומבואר נמי שהוא לא מתחת לסבכה דאז אין לחוש לכך. ז. רבינו יהונתן מלוניל (הודפס בשיטת הקדמונים על שבת והובא גם בקובץ שיטות קמאי שבת חלק ב עמוד תתקנח) וז"ל "בכבול ובפאה נכרית, בכבול כיפה של צמר שתחת הסבכה כו' והיינו טעמה נמי לפאה נכרית, שהיא כעין כיפה עשוי משער חברתה, משום דיש לה מועט, אי נמי משום דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור" כו' עכ"ל והנה כשהזכיר כבול אמר "כיפה של צמר שתחת הסבכה" אמנם בפאה נכרית כתב "כיפה עשוי משיער חברתה" ולא הזכיר שהיא תחת הסבכה, גם מה שכתב ששלה לבן ושל חברתה שחור אינו עניין אם הוא תחת הסבכה וז"פ. ח. תוספות (שבת נז:) "וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה" ואם איירי בפאה תחת הסבכה למה יחכו עליה וא"ת שמא יתגלה א"כ כ"ש שיחכו על הכבול שהוא צמר בעלמא. ט. תוספות הרא"ש (שבת נז:) "וא"ת אמאי לא תני ברישא דמתניתין דאין יוצאין בפאה נכרית לרשות הרבים, י"ל משום דמילתא דפשיטא היא דודאי שלפא ליה משום דמחכו עלה" אם הפאה הייתה תחת הסבכה א"כ למה "ודאי" מחכו עלה דהא י"ל דלא יתגלה מתחת הסבכה אלא ודאי כדאמרן.
19. מי סנו לך הרמב"ם ז"ל ושאר גאונים והראשונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מאלו, ומי לנו גדול ממשה בכל השני תלמודים ובספרא וספרי ותוספתא וגם בחכמת הטבע ורפואה כולהו איתניהו ביה שהעיד על עצמו באגרותיו: שכל מה שעסק בחכמות אחרות כפילוסופיא ורפואה וכדומה, אינו אלא לשמש לרקחות ולטבחות לתורה הקדושה להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, הוא הוא אדוננו הרמב"ם ז"ל שמפיו אנו חיים שמכלכל דבריו במשפט ומדקדק בלשונו שכתב והעיד שהפאה נכרית מגולה ואתה תמה למה הש"ג כתב הוכחה ע"פ פירוש המשניות להרמב"ם, אתמהה.
100. הוא התיר פאה ולא אסר, וכתב: "ודאי שיש ללמד זכות גם כן בנדון דידן להני נשי דנהגו לצאת בפאה נכרית, אפי' שיוצאים בה גם לרה"ר. והגם דהבאים אחר ש"ג דחו דבריו מהלכה לגמרי, מ"מ הני נשי יש להם על מי שיסמוכו, דלא מפני שדחו הפוסקים סברתו נאמר דהרי הוא כמי שאינו... וקרוב לודאי דאם היה בחיים עודנה היה מתרץ בשופי כל מה שהקשה מהרי"ק... ורואה אנכי דלא הרב ש"ג לחודיה קאי בסברה זו להתיר, אלא גם הגאון מהר"ם [הרמ"א]... גם הרב "באר היטב" באה"ע סי' קט"ו סוף ס"ק י' הביא דברי ש"ג בסתם בלי שום חולק". ואמנם במסקנתו כתב שמנהג בנות עירו שיוצאות בפאה רק לחצר, אבל לא חזר בו מטעמי ההיתר שכתב לפני כן, להתיר גם ברה"ר, והתיר בשופי במקום שנהגו. ובתשובה זו הביא גם את פסק בית הדין של ארם צובא, שפסקו להתיר לכתחילה במקום שנהגו.

 

 

 

 

 

 


פאה נכרית זה מותר
פאה נכרית זה אסור
ממשמעות דבריהם - פאה נכרית מותרת!
מותר אבל ראוי להחמיר
פאה שאינה ניכרת
פאות ארוכות ומסולסלות (בולטת)
איך הפאה היתה נראית פעם
קריקטורות בנושא פאה נכרית
דיון בדברי שלטי הגיבורים
דברי הראשונים בנוגע לפאה נכרית
באמצע עריכה

הסכם שימוש
שאלות נפוצות
מחירון משלוחים
ביטול הזמנה
כיצד לחייג מחו''ל - How to dial from overseas






האתר הוקם ומתוחזק ע"י לוגייט טכנולוגיות
אחסון אתרים    חנות וירטואלית